כשהגענו לבה"ד 1, ראיתי את דגל החיל שלי מתנוסס בגאון.

התרוממות נפשית. 9 אנשים מהחיל במגמה המונה 700 חייל לערך, והנה, לא שוכחים אותנו.

ישנם חיילים רבים הפוחדים מבה"ד 1, אני מעולם לא נמנעתי אתם. יחד עם זאת, כאשר כף רגלי דרכה על רצפת הבה"ד והכומתה עלתה לראשי, חשתי דחף קל של פאניקה. לא בגלל המעמד, לא בגלל מבחני הכניסה, אלא בכלל הכמות העצומה של האנשים.

והם כמוני. לא פחותים. מעלי יכולות, בעלי נתונים. שכבת אוכלוסייה שווה, גבוהה. המאפיינים המאחדים כמעט כל אחד ואחד מאתנו הפכו לשכיחים. בעיקר המוטיבציה. הרי, איך יתכן שמישהו יגיע לבית הספר לקצינים ללא מוטיבציה?

במהלך תהליך הקליטה נתקלתי בתופעה מרהיבה בצה"ל.

רב- נגד יצחק טאיטו. רס"ר המשמעת של בה"ד 1 מ1967. ושוב, לא פחדתי ממנו. הסתקרנתי. הוא הפך לאחת מאבני היסוד של בה"ד 1. יש את הבטון, ויש אותו. ובכלל, הבטון יהפך למים לפני שיקרה לו משהו.

הוא שרק לי.

עם משרוקית. אמר לי להתקדם מהר יותר. זה היה יכול להיות גם נחמד, אם למשל היה לי לאן לזוז ולא הייתי נתקע באנשים שלפני בתור.

בתום הקליטה היה לי ראיון קצרצר עם מפקד הצוות שלי ולאחר מכן התחלתי להתרוצץ ברחבי הבה"ד במטרה להספיק את כל המטלות אשר הציבו לי.

במבחני הכניסה אני הייתי היחידי שיצא מהם ממורמר בשל העובדה שהם היו קלים מדי. במיוחד המבחן על מורשת ישראל. הוא בכלל בושה.

המשכתי להיות ייחודי כאשר הבנתי שכולם, כולל כולם מלבדי, נתקלו במכשולים במבחן הפוטוגרפיה.

בשבילי, זה היה המבחן הכי קל שיש. אבל אמרתי לעצמי שאני צריך לזכור שאני נמצא כרגע בקורס של קצונת מטה. אותם אנשים, שלישים, מש"קיות ת"ש וחינוך ואנשי מודיעין למיניהם,אינם יודעים ניווטים. יתרה מכך, הם כמעט ולא יודעים שום דבר הקשור בשטח.

עובדה זו מקשה עלי יותר מאשר חשבתי. ידעתי שאני מגיע ביתרון יחסי עליהם בשל העובדה שאני ביליתי לי כמעט חצי שנה בתוך שטחי האש של גדודי טנקים, ועברתי הכנה של תומכי לחימה.

זה הפך לאבסורד כאשר נתנו לנו לשפצר אפודים וכולם הסתכלו אחד על השני לאחר ההסברים שהמפקדים נתנו לנו ולא הבינו איך מביאים את זה לפועל. אז שפצרתי בסביבות ה20 אפודים. לא היה לי אכפת.

מה שכן, במסע התגיות שלנו, שלא היה קשה כלל מאחר ואני נמצא בצוות של כושר מוגבל, בשל בעיות רפואיות, הלכו 4 ק"מ.

מי ישמע מה כבר עשינו. הם בכו. עם דמעות. ואני לא יכולתי. אם הם נשברים בגלל שקשה להם, אני נשבר כי קל לי מדי. אני צריך איזשהו אתגר וכרגע אני לא מרגיש שאני חווה אותו. במסע הייתי הכי לא מקצועי שיש. דילגתי לי בין שני הטורים ודחפתי את הבנות קדימה.

בראיון האישי עם המ"פ ולאחר מכן עם המפקד  של הצוות שלי הבהירו לי די היטב שהתכנים אשר אני אעבור בקורס אינם תואמים את התפקיד שאליו אני מיועד. לאחר מכן ריכזתי את תשומת לבי ושמתי לב לזה ביתר הקפדה. זה קצת מתסכל אותי, במיוחד לאור העובדה שאפילו אם הייתי רוצה לא הייתי יכול לעשות את הקורס במגמה אחרת בגלל בעיות רפואיות שיש לי.

באחת הפעמים שעמדתי בתור לחדר האוכל גיליתי שכבר מרכלים עלי בפלוגה. דברתי עם בת לפלוגה ובסופה שאלתי לשמה, לאחר מכן היא שאלה לשמי ואז הוסיפה "אה, זה אתה? שמעתי עליך".

מרהיב.

"אז מה אמרו עלי?"

"שאתה חמוד"

לעזאזל. הפכתי לרכיכה נחמדה וחמודה. זה לא מתאים לבה"ד 1. שם כולם צבועים, ואני, אני כבר לא צריך להיות צבוע. מעצבן. אני צריך לחזור לעצמי, להיות רע.

בשבוע שעבר היה טקס סיום של השלמת החי"ר. בהשתתפות הרמטכ"ל ושר הביטחון. הפלוגה שלי אבטחה את המאורע, בין השאר. לפי פקודה מאחת המפקדות של הפלוגה, היא, אני ועוד שלושה אנשים היינו צריכים ללכת ולהנחית את מסוקו של הרמטכ"ל, בדיוק כמו שלמדנו בשיעור ביום שלפני.

תגובתי הראשונה, לאור מעמד עצום זה שנפל בחלקי,

"נראה לך?!"

למה היא חושבת שאני מוכן להתקרב למסוק כשהראש שלי יכול בכל רגע נתון להינתק מגופי? מה, היא שכחה? הרי היא זו שהעבירה לנו את השיעור. ואני יודע שהיא לא יודעת.

לבסוף, לפי כל הציפיות, הנחיתה הייתה חלקה לגמרי. עמדנו בצד ופשוט מחאנו כפיים לטייס. כאילו שהוא לא יודע לנחות.

הטקס עצמו היה... "מרתק". כי כל אחד רוצה לשמוע עוד נאום מפיו של אהוד ברק.

וזו לא הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותו.

פגשתי בו פעם, כשהוא עוד היה ראש הממשלה. לשם האירוניה זה היה בנחל ברק כאשר בליתי עם משפחתי. הוא פשוט הופיע עם גדודי המאבטחים שלו, והם, מקסימים שכמותם, עכבו אותנו בעלייה בסולמות.

באותם שעות של אבטחת הטקס, בצענו גם את האבטחה הבסיסית של הבה"ד כך שיצא שישנתי בטווח של 24 שעות 3 שעות ו20 ד'. שזה יותר מלא מספק אבל אני, שלא כמו השאר, לא בכיתי ולא התלוננתי. אז לא ישנתי לילה אחד. האימה.

ירדתי משמירה ב11 וב12 עליתי שוב. אך הפעם במרחק מה מהבסיס. באותו מקום שכוח אל, אלילים וסנטה, שמרתי עם בחור נוסף. מחיל הים. הומו בלי שום ספק. השעה הראשונה עברה ממש מהר בגלל העובדה המרתקת שאני לא שתקתי. לאחר שדיברתי רצוף שעה החלטתי שאולי כדאי שאני אתן גם לבחור לדבר כדי להיות מנומס. לפני שהוא התחיל לדבר האורות סביבנו החלו להתעמעם (כן, אני יודע. רומנטי משהו. עם כל יללות הכלביים למינהם) ולבסוף נכבו. הוא, כצוער חסון וגיבור נצמד אלי לאחר שנייה וביקש ממני לא לעזוב אותו. האושר. בשביל הצחוק שבעניין, ברבע שעה האחרונה של השמירה שלנו עברו לידנו 2 סובארו פשע ועוד מכונית בלתי מזוהת. שזה מצוין במיוחד לאור העובדה שלא אמורות לעבור שם אף מכוניות והקשר שלנו לא מתקשר לאף מקום אלא רק ללב שלנו כי הטווח גדול מדי.

בשישי, לאחר 11 יום בבה"ד, שילחו אותי לדרכי, הביתה.

פגשתי את בויפרנד האלוהי.

וכמה שהתגעגעתי אליו. לחיוכו המקסים, למבט עיניו הנוגה ולחיבוקו החם. כי כאמור, אסור התחבק בבה"ד 1. ישבנו חבוקים יחד מספר שעות כשאנו כל הזמן מגניבים נשיקות אחד לשני. בשביל זמנים כאלו אני עושה את הכול. זה ה-דבר. הכי מנחם, הכי מחזק, הכי מרתק, הדבר שאתה הכי מצפה לו.

אמרתי לו, ליתר דיוק הודעתי לו, שאני הולך להילחם. שוב. כי אני תמיד נלחם. במיוחד על העתיד שלי בצבא. אני לא מתכוון לתת לעצמי לשבת בצד או לתת לעצמי הנחות.

אף על פי שאני עושה קצונה מטה אני הולך להילחם בשביל להגיע לגדודים. כי בעיקרון אני עובר השלמה חיילית של סביבה לוחמת, כך שמקצועית יהיו לי הכישורים.

באתי מהגדודים בשביל לחזור להיות בגדודים. אני לא אשב לי באף משרד נח וממוזג כשאני יודע שאני יכול ורוצה לתרום הרבה יותר בקו קדמי יותר.

את העורף, תשאירו לעורף.

הוא כמובן, לא מוכן. הוא כמובן, רוצה שאני אשב לי במרכז במשרד. שאני אעשה יומיות. שאני אהיה בקריה.

מצטער, אבל לא.

לעולם לא.

לפחות, לא כל עוד אני צעיר.

אני לא באתי לצבא ולקורס קצינים בשביל להקל עלי את השירות אלא בשביל לתרום יותר, לאתגר את עצמי.

למרות שאני אוהב אותו. למרות שזה כן משפיע עלי.

אבל פשוט, אני ציוני. וזה תמוהה בי. זה ערך שמרכיב אותי. יחד עם האהבה שלו. נעבוד על זה.