ע"מ שגם אתם, קוראי הנאמנים אשר נשארו פה (?), תוכלו לחוות ולהבין איך זה להיות צוער במגמת נחשון בבית הספר לקצינים ע"ש חיים לסקוב, החלטתי למנות לכם מספר דברים אשר קרו לי. ואני גם זוכר אותם. ומי שמכיר אותי יודע עד כמה קשה המטלה הזו עבורי.

כמו כל קצין, גם אנו, צוערים מוכשרים שכמונו, יושבים ומתרגלים וממחישים תרחישים אשר יכולים לקרות ואנו עלולים להיתקל בהם. מה שכן, במקום לתכנן איזה מבצע צבאי מרהיב ומתורבת כמו "עופרת יצוקה" אנו מדברים על איך נצליח לשכנע את 4 החיילים שיהיו לנו להישאר עוד חצי שעה בקריה בשביל להספיק ולסדר דברים לפני ביקורת כזו או אחרת.

מ-דהים.

העומק, העקרונות, ההעזה, הנחישות, החתירה לעמוד במשימה...

איזה מעפן.

רק ידידה שלי ואני יושבים בשיעור ומסתכלים אחד על השני כאילו נחתנו בכוכב אחר. ובעצם, זה באמת קרה. כי אנו לא שייכים בשום צורה שהיא למטה. ובכל זאת, אנו צריכים לשחק את התפקידים שלנו בקורס. בצד, בהפסקות, אנו בשביל עצמנו משליכים את החומר על החיילים שיהיו לנו ועל התפקידים העתידיים שיהיו לנו.

בשבילי אבל זה קשה. כי התכנים לא בהכרח מתאימים לי. כי לא יהיו 4 חיילים אלא בין 30 ל- 40 אם לא יותר. אני גם אהיה בשטח. אולי אני לא הולך להיות לוחם ולעמוד ישירות מול האויב, אך בכל זאת אני אהיה עם הלוחמים עצמם בגדודים ולא אשב לי בקריה במשרד נח.

אבל נו, מילא, "קצין הוא קצין הוא קצין". ממש. זה ממרמר אותי יותר ממה שחשבתי. נחזור לפואנטה.

באחת הפעמים שהפלוגה שלי שמרה הייתי סמל תורן מתרגל שזה העוזר של הקצין תורן המתרגל. כדי לייעל את התהליך ולעזור בפיתוחו לקחתי תחת אחריותי משימות נוספות שלא היו מוגדרות בתפקיד אך היו צריכות לדעתי. בפעם הקודם שהפלוגה שלי שמרה זה היה זוועה. רוב האנשים לא אכלו, וכשליש פלוגה לא קיבלה את מספר שעות השינה לו כל חייל זכאי. הפעם אני והקצין תורן עבדו קשה וסדרנו את זה. השמירות עברו חלק ללא תקלות בכלל.

מה שכן, פעם אחת, עלתה מולי בקשר ידידה שלי.

היא: "עובר פה מישהו...."

~בוהה בקשר~

אני: "... אז אולי כדאי שתשאלי מי זה...?"

באחד משיעורי המ"פ:

מ"פ: "אני צריכה מתנדבים-"

~אני מרים את היד בהתלהבות תוך כדי דבריה~

מ"פ: "-חסונים."

~אני מוריד את היד בהתלהבות~

מ"פ: "מה קרה דאם דאם? אתה חושב שאתה לא חסון מספיק?"

אני: "כן. כלומר... כן." 

לכו תסבירו לה שאין לכם כח להתחיל לסחוב דברים.

כחלק מהתהוותי וגידולי במגמת נחשון למדתי מספר דברים שבמגמת מעוז בחיים לא הייתי מצליח.

למשל, נפלאות קרם הידיים. יש אצלנו הרבה בנות. מלא. והן אוהבות אותי, כי אי אפשר שלא.

אז הן מביאות לי קרם ידיים בכל הזדמנות, כי זה מה שעושים במשרד כשמשעמם לך.

אני לא מתלונן. זה די מגניב להרגיש את העור הרך והזורח ולא להיזכר שעד לפני מספר חדשים לא ארוכים במיוחד היד הזו הייתה מלאה בגריז, שמן וטירונים שלא מבינים מה מסבירים להם.

יתרה מכך, אי אפשר שלא להבין שאני לא במגמת נחשון כשאני מסתובב עם הבנות בבה"ד.

יש להן מדבקות על הנשק. ורצועות נשק עם לבבות.

פעם אחת בחדר האוכל כמעט ולא אכלנו, כי אחת הבנות לא מצאה את המלח. והרי, איך אפשר לאכול אוכל בלי מלח?

שני הדברים שהכי קשה לי להתמודד אתם בקורס זו העובדה שאני חוזר עליה כל הזמן, בעיית התכנים אשר אני לא מוצא אותי בהם.

מעבר לכך, הגעגוע לבויפרנד.

ואני מתגעגע. כל הזמן. במיוחד בשיעורים. במיוחד בשיעורים משעממים. במיוחד בשיעורי מג"ד. המחברת שלי מעוטרת במלאי כתובות LOVE בשלל הצבעים והגדלים ולבבות עם חצים.

זה נוראי.

לא העובדה שאני מתגעגע אליו ולא העובדה שאני מביע את זה בכתב.

מה שנוראי אלו שעורי המג"ד. ברצינות. מעולם, אבל מעולם לא שמעתי מישהו מעביר שיעור בצורה כל כך משעממת. אתה רק עובר את הסף, וישר העיניים שלך נעצמות. זה מדהים.

צריכים לשלוח אותו לאירן, שירצה להם. ככה בטוח ננצח. הוא ירדים אותם ל100 שנה כמו ביפהפה הנרדמת.

חזרתי הביתה עם נשק. פירקתי אותו ל4 חלקים והחבאתי כל חלק במקום אחר.

אחותי ראתה את זה והתחילה לצחוק עלי שאני צהוב ומושפע.

אין בעיה.

עוד מעט אני אהיה קצין ואני אדפוק לה תלונה.

אוהב את כולכם,

ישמרכם סנטה וצה"ל.

אוהב אותך במיוחד למרות שאין לי הרבה זמן לראותך.