ובכן, אני שוב כאן. וכן, אני חי.

אחרי שבועיים נוספים בקורס הקצינים שלי חזרתי הביתה מותש יותר משאר הסופ"שים למרות שהפעם אין לי מי יודע מה עבודה כי את רובה כבר עשיתי.

ביום ראשון לפני שבועיים הגדוד שלי עבר סדרת חינוך בירושלים בת שבוע.

היה גם פורים ולכן זה בלגן את הסדר המקורי והסדנאות והסיורים היו מעורבבים אחד בשני מה שגרם לסדרה לאבד חלק מערכה ומהקסם שלה. אני בכל אופן, נהניתי. במיוחד בסדנאות שנויות במחלוקת אשר בהן ביטאתי את עצמי באופן רציונאלי, עקבי ומתורבת.

כחלק בלתי נפרד מהקורס שלנו אנו במעין מסע מתחת לפני השטח של חיפוש אחר דמות הקצין שלנו. הדמות שאנו נלבש כשנהיה קצינים. מה נבחר לעשות ובאלו דעות נגיע לתפקיד.

אותי זה קצת מתסכל ומעקב כי אני כבר סגור על עצמי. אני הגעתי עם גישה צלולה, ברורה וקבועה. לא מקובעת אלא ידועה מראש. בדיוק לאיזו מטרה אני יוצא לקורס, מעבר לכל השליחות והציונות הטמונים בי.

אני, מעבר לכל ספק, הולך להיות קצין מוכן פקודים. כלומר אני אדאג יותר לרווחת הפרט מאשר למשימה. זה לאו דווקא טוב, ולאו דווקא רע.

בכל מקרה, זו הבחירה שלי. בחירה שאף אחד אחר לא יכול לבוא ולשלול ממני אותה.

בשל זאת, אני לא מתחבר לכל התכנים הללו של חיפוש עצמי. כי אין לי מה לחפש בעצמי אלא רק לאמת את מה שאני כבר יודע.

בחמישי חזרנו לבה"ד 1 ולמחרת, בשישי, יצאנו למדרשת שדה בוקר ע"מ לעבור עוד חלק מן סדרת החינוך שלנו. מרהיב ומרתק ובנוסף מעמיק ומתמיד, נפלא ומרווה, מספק ופעיל.

פאניקה אחזה בי.

אחת ממטלותיי בקורס הייתה להעביר לצוות שלי סיור בצריף בן גוריון ובקברו.

אותה פעילות מקסימה במדרשה, הרסה לי אותו. היא נגעה בכל הנקודות שאני רציתי, לקחה לי את כל הדילמות והדיונים שאני רציתי להפיק. הייתי חייב לשנות את כל מערך הסיור שלי, ולא היה לי זמן.

בראשון הסתדרנו ליציאה לשטח וביום שני ירדנו אליו.

"שבוע השטח" של מגמת נחשון.

ישמרני סנטה איזו בדיחה. ככלל, הפלוגה שלי לא ידעה כלל איך נראה אוהל 11 שלא לדבר על איך להקים אותו. הפלוגה ישנה באוהלי סיירים, שתי יריעות מחוברות יחדיו ויוצרות מעין אוהל קטן לשני אנשים. ההקמה שלהם זו לא משימה כל כך קשה ובכל זאת זה העלה קשיים לאותם שלישים, אקדמאים וקציני המטה לעתיד.

אני שיחקתי לי בחול. אני רקדתי לצלילי האלמניה המכה בבזנטים. אני קיפצתי בין אוהל לאוהל והקמתי את מירב מאהל הבנים וישירות עברתי לאוהלי הבנות. בזמן מהיר יחסית המאהל הפלוגתי עמד וכבר הרמנו תורן עם דגלנו הכביר.

הייתי מאושר.

ליקטתי אבנים ע"מ לסמן מתחמים במאהל וזה החזיר אותי אחורה בזמן, לתקופה שעוד הייתי חניך בחוגי סיירות. כיתה ד'-ה'. גם אז אספנו אבנים והקמנו סביב הקבוצה חומות מגן מפני רוחות וכו'. עם השנים זה כבר לא הזיז לנו.

הנוסטלגיה. פתחתי את שבוע השטח שלי פתיחה טובה. חייכתי כל הזמן והזעתי מהתרוצצויות והקמות אוהלים והרמת תרנים.

כשסיימנו הלכנו והקמנו את המטווח הארעי שלנו. ישירות אחריו התחלנו במטרה לשמה ירדו לשטח, ביצוע תרגילי פרט- חולייה כחלק מהכשרתנו לרובאי 03.

אני אוהב הסתערות.

הבעיה,

שאני לא אוהב את הנשק שלי. ה16-M הוא הדבר הכי מרהיב וחמוד בעולם, כשהוא לא טעון בידיים שלי ואני אמור להשתמש בו.

מה לעשות, פציפיסט שכמוני עוד לא התרגלתי להירגע ליד השטות ההורגת הזו ולכן אני תמיד נלחץ כשאני אמור להשתמש בו.

לשם האירוניה, אין לי שום בעיה שהיא עם הטנקים שביליתי בהם עד לא מזמן. אך יש לזה הסבר קצת הגיוני. בטנק, כל מה שאני מחזיק ביד זה ג'ויסטיק מגניב ולא איזה רובה שבאמת יורה. כי לא הג'ויסטיק יורה, אלא התותח. והתותח בכלל לא קשור אלי. למרות שכן.

בכל מקרה, אין לי סיבה רציונאלית העומדת מאחורי הפחד שלי מהנשק. מעולם לא פספסתי את המטרה ותמיד היו לי מקבצים. לתפעל מעצורים אני יודע ואני אפילו מזהה את מה שניתן מראש.

אני מקווה שמתישהו זה יעבור לי.

אך עם רוע המזל, ועיקוב הזמנים, לא יצא לי לבצע את תרגיל הפרט ביום הראשון.

קבעו לנו שבלילה, כאשר חשוך, אסור לנו להסתובב לבד. תמיד בזוגות. ואין זה הכי נוח להסתובב פשוט עם הבן זוג שלך לאוהל?

חבל רק שמי שהצמידו לי הוא הומו בארון, עתודאי מנופח שאינו מסוגל לנהל שיחת אמת ולקבל ביקורת.

הוא האתגר הכי גדול שלי בצוות, ואם בטעות יעיפו אותי על סוציומטרי, זה אך ורק בגללו.

לפני השינה עשו לנו תדריך הגנה עם העמדות שיש לאייש והיכן הן נמצאות. בסופו, המ"פ שאלה אותנו אם למישהו קרה משהו טוב היום. כולם שתקו ולכן אני אמרתי. "הכוכבים".

מזמן לא ראיתי אותם כך. בגלל הצבא אני כבר לא מטייל ובמיוחד לא במדבר הרחק מציוויליזציה. הדובה הגדולה והקטנה היו מרהיבות, בולטות ובוהקות. רציתי לעשות לצוות שלי שיעור על הכוכבים ואיך לנווט על ידם, אבל הם פיהקו לי ופטרו אותי בהינף יד. זה לא עניין אותם. חבל.

כשהלכנו לישון, את מעט שעות השינה הרגילות שלנו, הבחור שהיה אתי בחר שלא לשתוק אלא להתלונן על הקור.

כי...?

מה?

הוא התכוון להאיר את עיני? כי אני לא מרגיש את הקור? כי לי לא קור?

נו באמת. קצת איתנות. לכולנו קר, כולנו פה, עכשיו תן לישון ושתוק.

אבל לא. הוא דיבר. ודיבר והתלונן ורצה הביתה חזרה ליומיות המרהיבות שלו. כמעט קמתי וחנקתי אותו עם רצועת הנשק שלי, אך זה לא קרה מאחר ונזכרתי שמאחר ואנו צריכים להסתובב בזוגות אני אצטרך לגרור את גופתו אתי לכל מקום וזה לא מתאים. כי פשוט התאמת הצבעים תהיה נוראה. הפרצוף שלו עם המדים שלי... זוועה.

באותו הזמן ידעתי שאת הלילה הזה אני כבר לא הולך לישון. וזה לא הפריע לי כי זו לא הפעם הראשונה שאני ישן בחוץ ובטח שלא נרדם. לי אפילו היה נח וחמים כי אני פולני אז עם המגבלות של הבה"ד, קיטבג אחד לשני צוערים, סחבתי אתי הרבה בגדים. פשוט קיפלתי ודחסתי וקפצתי עד שהכול נכנס.

בשעה לא מאוחרת מדי ולא מוקדמת מדי עשו לנו הקפצה.

הדבר הכי צפוי בעולם. ובכל זאת, אחרי שהקפיצו אותנו אני הייתי האדם היחידי באזור שהיה מוכן כבר על האפוד המלא והנשק שלו. כל השאר, נחרו, ישנו, לקחו את הזמן כאילו התרגיל יחכה להם.

הבחור שאתי, אותו צוער מלבלב שלא סותם את הפה כי קר לו, התחיל להתלונן על למה מקפיצים אותנו.

מאחר ולא יכולתי לזוז בלעדיו פשוט עמדתי בחוץ בכוננות כשהעוברים והשבים מתחילים להתעורר ולזחול לעמדות שלהם.

אחד המפקדים ראה אותי ושאל אותי למה אני לא זז. הצבעתי לו על הבחור והוא נתן לי מבט של הבנה. "כן, אה? נדפקת אתו."

לבסוף, כ10 ד' לאחר תחילת ההקפצה, הגעתי לעמדה שלי ונכנסתי למצב שכיבה.

כשההקפצה הסתיימה הייתי בשוק. שום ריצות, שום פזצטאות, שום דבר. סיכום וחזרה לשינה. כי "סה"כ ההקפצה הייתה בסדר רק שצריך לעבוד על הזמנים."

אתם חושבים?!

10 ד' אם לא יותר לקח לפלוגה להתארגן על עצמה. המאהל מטר על מטר בערך. למה נראה למישהו שאם בזמן אמת היינו יכולים לעשות משהו נגד?

למחרת כשקמנו היה לנו קרח על האוהל מה שהגדיל את מידת התלונות מצד הפלוגה. כל מה שאני תהיתי לעצמי זה- "אבל מה אכפת לכם? הקרח על האף שלכם? לא. הוא על האוהל. עזבו אותו והמשיכו הלאה."

בהמשך היום עברתי את תרגיל הפרט יום והלילה בהצלחה יחד עם תרגיל החוליה. באמצע היה לנו גם יום קליעה וגם בו תפקדתי מצוין מלבד המקצה הראשון שבו היה לי מעצור והוא הוריד לי כדור ולכן המקצה נפסל.

ליתר דיוק כשקיבלתי את המחסנית אמרתי למפקד שלי שיהיה לי מעצור. הוא הסתכל גם, אמר נכון ואמר לי להמשיך. מרהיב. כנראה ידע מקצועי באמת מנבא את עצמו!

בסיום יום הקליעה לכל הצוות עשיתי את המקצה האחרון שוב ובכך השלמתי את היום ללא בעיות, עם מקבצים ואף פספוס.

בלילה השני והאחרון שלנו הדלקנו מדורה. שבאותה מידה הייתה יכולה להיות תמונה מטלוויזיה מאחר והיא הייתה רחוקה שנות אור מכל אדם ואדם באשר הוא חייל, בפקודה.

אבל העיקר הכוונה.

למחרת התארגנו וחזרו לבסיס.

אתמול, בחמישי, התנהל הסיור שלי לצריף של בן גוריון.

שקדתי ולא אכלתי על הסיור הזה.

התאמתי אותו לתרגיל הפרט חולייה, ע"מ שהוא יהיה מעניין. הוא שילב בתוכו את מירב הדברים שלמדנו ומירב הפקודות בשינויים. השקעתי וראו את זה.

הבעיה הייתה שנתנו לי התקלה בלתי מתוכננת. אחד הצוערים שהיה אמור להעביר את הסיור לאחד הצוותים היה חולה ולכן הוא לא היה.  המפקדים החליטו למזג את הצוות שלי ושלו ושאני אעביר את הסיור לשניהם.

קטסרופה.

זה שוב הרס לי את הכל וכבר היינו שם. במקום לימודי אקטיבי של שימוש בתרגילי חולייה, כמו שתכננתי, היו לי עכשיו כיתות. היינו 30 איש במקום 15.

ונגיד שעוד זה בסדר.

ישנה בעיה אחרת. קטנה, פצפונת, כמעט בלתי מורגשת.

צריף בן גוריון לא יכול להכיל 30 איש!

לכן, הסיור לא היה משהו. ואף על פי זאת אחת המפקדות שהיא קצינת חינוך באה ואמרה לי יפה על ההשקעה.

זה לא יוביל אותי רחוק מדי. היצירתיות שלי מוכרת.

מילא.

כבר לא אכפת לי.

הציון שאני אקבל על ההתנסות הזו לא ממש משנה לי, אני עשיתי את המיטב ממה שאני הייתי יכול לעשות באותו זמן נתון.

והגעתי למסקנה הזו,

יש לי עוד מלא מה לספר אבל זה כבר נהיה ארוך מדי ואני בספק אם מישהו בכלל יקרא את הכול אז אני פשוט אסיים פה.

שיהיה לכולנו סופ"ש מהנה!

ישמרנו סנטה.