אני אמור לישון עכשיו. עוד פחות מ4 שעות אני צריך לקום ולנסוע, חזרה לשם, לצבא. לקורס הקצינים. לצוות שלי. לאותה חבורת בנים, לחדר.
למקום שנותן לי את ההרגשה הכי רעה בחודשיים האחרונים.
יותר מן הבית, שזה חידוש מרענן.
אני כל כך מודה לסנטה שיש לי בצוות גם בנות, שאוהבות אותי, שתומכות בי, כי אני באמת זקוק לתמיכה הזו.
מזמן לא הרגשתי את הבדידות הזו כמו שאני מרגיש עכשיו.
מזמן לא הרגשתי את האכזבה הזו מהאנשים ממני, כמו שאני מרגיש עכשיו.
מזמן לא שמתי לב לחוסר העניין של האנשים החשובים לי, בי.
מזמן לא שמתי לב שאני מאבד כל כך הרבה אנשים בשל חוסר הבנתם למצבי.
ישבתי השבוע וכתבתי מכתב לבויפרנד בזמן שיעור מ"פ. לא כי השיעור לא היה חשוב, לא כי הוא לא עניין אותי, לא כי לא תפסו אותי.
כי הייתי צריך. כל אני בסבל. יותר מן הרגיל, ואני... אני איש למוד סבל. גדלתי לתוך סבל והתקיימתי בסבל כל כך הרבה זמן אבל בזמן האחרון נראה וכאילו אפסו כוחותיי ואני מפסיד לו.
הכוחות הפועלים עלי מתגברים כשמאידך גיסא הכוחות הטובים פוחתים או משנים את צביונם ומפנים את עורפם כלפי.
אני עייף, מותש. מנטלית כמעט ונשברתי.
רק לעיתים רחוקות אני מוצא איזו פיסת דשא ירוקה בכל המסע הזה, פיסה שנותנת לי קצת אור וממלאת אותי בכוחות להמשיך הלאה, למרות שתמיד זה לזמן מועט.
אנשים לא מבינים, לא רוצים, לא מנסים. מכיוונים שלא חשבתי שזה יכול להגיע.
וכול השאר נראים כאילו לא אכפת להם, כאילו להם לא קשה, כאילו זה רק אני.
והחשיבות של הקצונה בעיני...
אני לא יכול אפילו לשבת ולתאר את זה. ניסיתי במכתב לבויפרנד. המכתב הראשון שאני כותב לו בכתב ללא טיוטות וכשזה לא קשור למאורע שמח.
להיות קצין, למרות שכבר הסטטוס שלו בעיני החברה ירד בשנים האחרונות,
להיות בבית הספר לקצינים,
לאור מה שעבר עלי, לכל אורך חיי, זה... זה דבר כמעט ובלתי נתפש.
כי זה אני. זאת הילדות שלו. כי זה המקום שממנו באתי.
כי זה להיות ילד מוכה שרבים מלילות ילדותו הסתובב ברחובות ללא מקום לישון בו. זה להיות אותו ילד שעבר כל כך הרבה התעללויות פיזיות ונפשיות שהוא כבר הפסיק לספור.
אותו ילד שעד החטיבה היה בתוך שככה זה בכל הבתים והכול תיקני אצלו בבית.
אותו ילד שההורים שלי נתנו לו אינספור פעמים את התחושה שהיה עדיף שהיה מת, ואפילו אמרו לו מספר פעמים ללכת ולבצע זאת.
אותו ילד שעכשיו הולך להיות קצין.
למרות מה שעבר ואולי בגלל מה שעבר.
אותו אחד שכמעט ולא יכול יותר כי הוא לא מוצא אף מקום מפלט לרוקן את הכל. כי הכל מותנה בזמן. אפילו עם בויפרנד אני מרגיש שאני רק הורס כי אני אף פעם לא אומר את הדבר הנכון בזמן הנכון.
נזק מהלך, מגפה שחורה שרק פוגמת והורסת.
ומותשת.
אני כל כך רוצה השבתה.
אני לא אשקר אם אני אגיד שבזמן האחרון עלו לי מחשבות על המוות. על הטוהר והרוגע שבו. במיוחד עם אותם אנשים שגורמים לי להרגיש כל כך רע. עם אותם אנשים שגורמים לי על לפרוש בכלל מהקורס, למרות כל מה שהוא מייצג בעיני כי אני פשוט מתחיל להרגיש כחלל של רעל שרק מחכה להתמוססות הקרומים המפרידים.
מתישהו,
האם אי פעם,
זה יסתיים?
תהיה לי מנוחה?
אני ארגיש נינוח?
לישון....
כל כך זקוק למנוחה.
אתו.
לישון אתו.
וזה לא יקרה.
אני אפילו לא קרוב לסיום.
יש עוד השלמה.
ואז היקלטות ביחידה.
ותפקוד...
והוכחה עצמית....
ולא.
לא מנוחה.
לא עכשיו.
לא לעולם.
ישמרני סנטה שמישהו יעשה את הדבר הארור הזה במקומי,
שדים צמאי דם, הפסיקו לנגוס בבשרי.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Dum Dum Philosophy