כאנשים רבים גם אני לעיתים חוטא ורואה דרך ארוכה כאילו היא אינה ברת סיום.
במיוחד כשאני נמצא בחצייה, כשקשה לי ואני לא מסוגל אפילו לתאר לעצמי את סופה.
אך כמותם, גם אני מרגיש אצילות נפשית כשאני ניצב כשנייה לפני סיום הדרך. כשאני יודע בוודאות שאת אותה דרך, זוועתית ככל שהייתה, אני מסיים.
כעת אני ניצב בפני מצב זה.
עוד כשבוע.
שבוע ואני מקבל את סיכת המ"מ שלי, אני מסיים את פרק היסוד שלי בקורס הקצינים. אני יוצא מבה"ד 1. עוזב אותו בתקווה שלעולם לא לחזור לאותו מקום ארור שכל כך סבלתי בו.
ולא מבחינת הקורס אלא, כמעט כמו תמיד, בגלל האנשים. ולא כלל האנשים אלא מספר ספציפי בצוות שלי. קומץ מסוים שהלך אחרי בחור מסוים שהייתה לו משיכה מסוימת למין מסוים והוא התחיל לפני זמן לא רב עם דאמדאם מסוים.
ואותו דאמדאם מסוים לא היה מוכן לרדת לפסים אישיים, ולא היה מוכן לאיים על אותו בחור באאוטינג כי זה בכלל לא יעלה על הדעת.
ולפיכך אותו בחור מסוים שהוביל קומץ מסוים הוציא תסכול מסוים על היותו בארון עמוק, מסוים, על דאמדאם מסוים וגרם לו יותר מדי פעמים לשאול את עצמו אם כל הסבל הזה שווה את הכל.
בזמן זה, אני לא רוצה לנבור בעבר שכלל אינו עבר אלא רק שבוע שעבר, אני רוצה להמשיך הלאה. לסיים את הפרק הזה בחיים שלי בחיוך, בקצת הרגשה טובה ולא כמו שניסו אותם אנשים, לרמוס אותי.
ולמרות זאת, אני חייב לציין שהיו גם נקודות אור. כמו הבנות שבצוות שלי. שאוהבות אותי ומעריכות אותי עד אין קץ, במיוחד בגלל מי שאני. כי שם, באמצע קורס אינטנסיבי שאינך רשאי להביע כל אות שבירה או ריסוק עצמי, ואתה רחוק מכל דבר המוכר לך שנותן לך אהבה, אתה חייב למצוא איזושהי תמיכה, והיא הייתה בהן. בנות מקסימות שאני אשמור אתן על קשר.
מלבד זאת, ישנו בויפרנד. שהוא לא תמיד הבין אבל תמיד תמך. גם כשהיה קשה, והיה, כי אני לא הייתי יציב. כי החיסרון בכל דבר תומך ולחוש תחת תקיפה מתמדת בלי יכולת התגוננות ובלי מקום שקט, שלא לדבר על החדר שלי, ערערו אותי.
דבר נוסף שאני חייב לציין זאת העובדה שישנם אנשים, שכלל אינם מכירים אותי ובכל זאת חשים מחויבות לתמוך בי.
כך, גיליתי אתמול. היה לי צוער זמני של זמן אשר בו יכולתי לעשות מה שאני רוצה, לכן פתחתי את המייל של הבלוג. היה לי שם מכתב, שנשלח לפני ימים מספר. באותו מייל אמר לי בחור מרהיב אחד שאני חייב להחזיק מעמד. לסיים. כי זה הסוף. ולמרות שקשה ורע לי אני צריך לנשום עמוק ולדהור קדימה.
זו דחיפה. זאת תמיכה שלא ציפיתי שתגיע מהכיוון הזה כלל, והיא בכל זאת הופיעה. מעין קריאת תיגר על הרוע שהיה לי בקורס.
אותו מייל, מכתב, קריאה, מילא אותי. חיזק. יותר ממה שאותו אדם יוכל אי פעם לחשוב.
אז תודה.
אמרו לי בצוות, יותר נכון ניסו למקד את תשומת לבי, בנושא מסוים הזרוע בתוכי ומפריע להם.
ניגשו אלי וטענו שאני מדבר בשפה גבוהה מדי.
אני.
נו באמת, אני?
אמרו לי שאני מדבר בשפה הרבה יותר גבוהה מאשר הכתיבה שלי, כשאני חשבתי אחרת.
הם הביאו לי דוגמאות.
מתברר שאני אומר יותר מדי "יחד עם זאת", משתמש ב"גושפנקא" וישמרני סנטה אוצר המילים שלי כולל גם "מאידך גיסא".
לא ידעתי שעל מנת שאני אהיה קצין טוב יותר אני צריך להוריד את איכות השפה שלי,
שאני כלל לא רואה אותה גבוהה.
נ.ב
אני מצטער שהפוסטים האחרונים שלי לא מצחיקים. כשתקופה כזו עוברת עלי, כשאני חש צורך לבטא יותר את הצד הרציני של חיי בבלוג ולא את הפן ההומוריסטי בו, אני דוחף את עצמי להתנצל.
בשל זאת, אני מצטער.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Dum Dum Philosophy