אני אוהב אותו.
אני אוהב להיות סביבו, לצפות בו. להרים את ראשי אל פניו ולסתכל אל עיניו, לטבוע בהן.
להרגיש חמימות מבפנים ותחושה מרהיבה של ריחוף, כאילו לא משנה מה העולם מכיל העיקר שזה יכלול אותו,
ובמקרה הצורך, רק אותו.
להביט בחיוכו המקסים שכמעט ותמיד נמצא בפניו, לשמוע בכל פעם שאני חושב עליו את צחוקו המתגלגל,
כמנגינת רקע לסימפוניית החיים שלי.
להיות שם אתו, ולהרגיש מבודד ומוגן מכל פגעי העולם, כבלתי מנוצח.
להרגיש יחד אתו, את כל הרגשות. ללא כל קשר למה שאני יכול להפגין או לא.
כי אתו, אפשר הכל, במיוחד להפגין רגשות.
להריח את ריחו ולהשתכר מכך, בכל פעם כשאנו נפרדים להתחיל ולשאול את עצמי מתי תהיה הפעם הבאה.
אני מתגעגע אליו, חושב עליו וכמה.
אני אוהב אותו, והוא אותי.
והוא לא יהיה שם ביום רביעי כשיעניקו לי את סיכת המ"מ שמסמלת כ"כ הרבה, במיוחד בעיניי.
והוא לא היה כשסיימתי טירונות.
והוא לא יהיה כשאסיים את קורס הקצינים ואעמוד בטקס חשיפת הדרגות.
דיברתי השבת עם מכר ותיק מהגדוד השני. בעבר היינו באותה עמותה ואנחנו מכירים יחד מהתיכון.
הוא חבר טוב של אחת התאומות שלי.
הגענו לדבר גם על בנים.
לשנינו, בלי להתבלבל הייתה דעה ברורה.
למרות שלא דיברנו על זה פורמלית.
אבל לא צריך. אנחנו יודעים לזהות את מיננו.
הוא התפלא שלא סיפרתי לתאומה שלי כי הוא לא חושב שתהיה אתה בעיה.
הוא הרצה לי והטיף לי עד כמה טוב אני ארגיש כשאני אספר.
אבל זה לא עובד ככה.
אני לא אוהב אנשים שבאו מבית טוב והכל הולך להם מצוין ללא תקלות.
הם לא מסוגלים להבין.
הם מסוגלים רק להטיף להקלה שהם חוו, בלי להבין שזה הם וזו הסיטואציה הפרטית שלהם.
לא כולם באו מאותו המקום.
ואצלי, אצלי זה כל כך מסובך ש...
מה?
מה הוא ציפה? שאני ארוץ אליה? ארוץ לעולם?
אזעק את מה שכבר כולם יודעים אבל לי לא נח ולבוא לדבר על זה?
לא. זה לא שזה לא נח.
זה שאין לי רצון. כי בשבילי משפחתי איבדה את הזכות להכיר בי ובמה שהולך בחיי.
מסובך, כבר אמרתי? רק מעטים יודעים עד כמה.
ובשבילו, בשבילו זה לא טבעי שהוא יכול לבוא לתאומה שלי ולדבר אתה על בנים כשלי בעצם יש חבר כבר כמעט שנה וחצי ואנחנו לא מדברים על זה.
אני נאמן לעצמי,
אני אמיתי. אני כנה.
רבים המפקדים אשר אמרו לי זאת, בתוספת ניכרת של ערכיות.
שאני פועל מתוך ערכיות טהורה שאולי אני לא שם לב אליה עדיין אבל הם כן,
וזה לא דבר שיש להקל בראשו.
הם מגדילים את גאוותי האישית בנוגע אלי, אל האישיות שלי שאני כל כך אוהב ומעריץ.
כי אני באמת גאה בעצמי, בה, באישיות.
ואז אמרו לי דבר שאני לא מוכן לקבל.
אף על פי שזה בדיוק מה שאני עושה וזו צורת ההתנהגות שלי, בלי לשים לב.
אני צריך למחוק את זה כי מעולם לא היה לי רצון בכך.
אני רוצה למחוק את זה כי אני מתעב את זה, כי אני לא מכיר את זה.
ואולי אני לא מתעב את זה אבל לא רוצה להכיר בזה.
לא בי.
זה עושה לי רע.
למרות שככל הנראה, זו האמת.
אני לא רוצה להיות מוחצן.
אני פשוט מכיר בעצמי, ונח לי.
אז אני מוחצן?
אני שוקל לבטל זאת.
אני גאה(?)
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Dum Dum Philosophy