אני יושב כשהדבר היחידי שמאיר את החדר זה האור מצג המחשב. אני אוהב את האפלוליות הזו.
או לפחות אהבתי.
אני זוכר שפעם אהבתי, וכעת, כשאני כבר לא ידוע מה אני, אני חושב שאני מנסה לחזור לעבר ולהתחיל לבנות לעצמי מחדש את עצמי.
בתחילת קורס הקצינים בבה"ד 1 אמרו לנו שאנחנו נצא עם כל מיני שאלות מסדנאות כאלו ואחרות ובסופו של דבר נפתח לעצמנו זהות קצינית.
שלי כבר הייתה ידועה לי מראש, לא הייתי זקוק לסדנאות הללו.
עכשיו כשאני מסתכל על עצמי במראה אני לא יודע מה נשאר מעבר לזהות הקצינית שלי. אני לא יודע מה קרה או איך התגלגלו הנסיבות לכך,
אבל אני מרגיש חלול. אני בוהה במראה ורואה אותי במדים, עם סיכת מ"מ ודרגות. כשאני מסתכל לעיני אני רואה ריקנות. אני לא מרגיש משהו מעבר.
מה שפעם היה הדבר הכי בולט בי, המעבר, העומק. הפכתי למעין כלי של המערכת, כשאני מתכוון לכלי. אני לא מרגיש את הנשמה שלי.
אני לא יודע לאן היא הלכה או מתי אבל זה המצב כרגע.
אני בוחן את העולם דרך העיניים שלי, אבל עם מבט לא צלול, מבולבל, שלא מתערב. כאילו העולם הזה לא שייך לי, בעצם, אני לא שייך אליו.
לא לאזרחות. לצבא כן. בצבא אני יודע איפה אני נמצא. אני יודע בדיוק מה המיקום שלי מה הסמכות שלי, מה מצפים ממני ולאן אני הולך.
אבל לא בחלונות הזמן הקצרים האלו כשאני לא על מדים.
אני מניח שבגלל זה קשה לי אתו.
אין לי תוכנית עבודה כשאני לא בצבא. ואני איש של תוכניות. אני חייב להכין הכל מראש.
כשאני אתו אני לא חושב הרבה, לא חושב יותר מדי, רק מנסה למצוא זמן להיות אתו כשכל הזמן הדברים משתנים.
זה לא הכי קל, במיוחד שאותו יצור מרהיב שאני הכי אוהב והוא הדבר המקסים ביותר עלי אדמות, לא קובע מראש דברים. כן, הוא מאותם האנשים שבטבע שלהם זה לא לדעת מה הם עושים אח"כ.
שקשה להם לתכנן מראש, לפרק זמן ארוך מדי.
אני לא יודע מה קורה אתו. לא באמת. כי זה הוא. מסובך כזה. האדם שהכי קשה לי לקרוא והאתגר הכי גדול שלי. אתגר שאני לא מפחד להגיד שעוד לא הצלחתי לפתור.
שנה וחצי. עוד שבוע.
ולא הצלחתי. ואי אפשר להגיד שאני אדם שלא מצליח לקרוא אנשים.
אבל זה לא משנה. העיקר שאני אוהב אותו. והוא אותי. וזה ממש לא ברור מאליו.
אז אני אשקיע. ואני אביא לו דברים שאני אכין. גם אם זה עם לבבות וכתובות של לאב. גם אם זה דברים שהוא צחק עליהם ואמר שהוא יזרוק לפח.
כי זה לא באמת משנה. כי אני אוהב אותו.
אני אוהב אותו. אני אוהב להשקיע בו. אני אוהב סושי. אני אוהב מוזיקה.
מה עוד אני אוהב?
מה עוד הכיל אותי?
חברים. כן. החברים האהובים שלי, האלים. אבל... גם הם כבר שכחו אותי. כי אני בצבא. כי אין לי יציאות משהו. כי אין לי זמן לראות אותם.
אני מתגעגע אליהם.
אני מתגעגע לעצמי.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Dum Dum Philosophy