ביום ראשון הגעתי מוכן עם כל הציוד לשבוע. הייתי מוכן מנטלית לקבלת עבודות רס"ר, בגבול הטעם הטוב.
הרי בכל זאת, יש לי סיכת מ"מ.
אך מתברר שהיא לא עוזרת כהוא זה. היא כל כך קטנה ונמצאת בצד הצווארון כך שרוב העולם כלל לא מבחין ובטוח שאני טוראי,
ואם כבר שמים לב אליה אז חושבים שנפלתי בשלב זה או אחר בקורס הקצינים.
כשעליתי על מדי ב', גיליתי שכעת אני בכלל נראה כלומניק, וזה לא משהו שמקובל עלי. החלטתי להסתובב עם הכובע של הפלוגה שלי מבה"ד 1,
אבל כמובן שגם זה לא עוזר.
ניסיתי לשדל את המפקדים שלי לתת לי לשים את התגיות של ההשלמה החיילית על מנת שהעולם יוכל לזהות אותי, הם סירבו.
כמו בכל דבר, אני צריך להרוויח את התגיות של במסע.
למה?
מה יש להם?
זה פאקינג תגיות, אני בכל מקרה אחוש גאווה כשאני אענוד אותן. אבל אולי הם צודקים.
כך יוצא שאני נראה כמו טוראי, בעל סיכת מ"מ, עושה עבודות רס"ר קדחניות.
ביו ראשון התרוצצתי בבה"ד יותר מכל פעם אחרת שהייתי בו. יותר מאשר שהייתי הקה"ד בהכנה כשחלק מהגדרת התפקיד הבלתי פורמלית זה להתרוצץ בבה"ד כאילו אני איזה ספורטאי.
הרמתי, סחבתי, סידרתי, ניקיתי וקירצפתי ענף שלם.
מותש, ב10 בלילה, לאחר שאחד המפקדים עבר בבניין המגורים ובדק את כל החדרים, שיחררו אותי לישון.
אתמול כאב לי הגב כאילו אני בעל בעיות גב. ואז נזכרתי, אני בעל בעיות גב!
ועם הארה זו הלכתי לרס"פ, אמרתי לו שאני צריך לראות רופא. הוא אמר לי למצוא טופס 102. הסתובבתי בבה"ד כשהבחנתי באחת המכ"יות שהייתה בטירונות של אחותי.
ניגשתי אליה להגיד לה שלום ובתור בדיחה שאלתי אותה אם יש לה במקרה את הטופס. היא החלה לפשפש בכיסיה כשאני בטוח שהיא צוחקת עלי,
כשלפתע היא שולפת לי אחד.
בשוק ובהלם עמדתי מולה כשהיא לא מבינה.
"אבל רצית, לא?"
- "כן אבל.. לא באמת חשבתי שיש עליך... תודה בכל אופן".
מילאתי אותו, הבאתי לרס"פ הוא חתם לי וניגשתי למרפאה. הביאו לי תור לרופאה וכך יצא שהיא נתנה לי הפנייה לאורטופד ואסרה עלי להרים משקל העולה על 7 קילו למשך שבוע.
כמובן שזה לא מסתדר עם כל ההרמות שאני צריך לעשות אז חבל.
כשחזרתי מהרופאה המשכתי לעבוד כשבשתיים בצהרים סיימתי את כל המטלות.
ניגשתי למשרדים והפקידה הפלוגתית התקשרה לאחד המפקדים ואמרה לו שסיימתי את הכל.
הקול שלה שידר התפלאות. בסיום השיחה היא אמרה לי שאני יכול ללכת לנח והיא תתקשר אלי כשאחד המפקדים יגיע.
התחלתי להסתובב בבה"ד ובינתיים ביקרתי ידידה שלי בענף אחד ואת התאומה שלי בשני.
לאחר שלוש שעות מייגעות בהן חזרתי כל פעם מחדש למשרדים ואמרו לי שאין להם מה לעשות אתי הוחלט לשחרר אותי הביתה.
התברר שביום וחצי עשיתי עבודה של שלושה ימים. זה יצר פער בלו"ז שהכינו לי.
היום, היה אותו הדבר. סיימתי מוקדם מדי לכן שיחררו אותי.
ולכן, הגעתי למסקנה המתבקשת-
אני שונא יומיות!
זה הדבר הכי מטומטם עלי אדמות. לעזאזל מחר אם אומרים לי לנסוע הביתה ולחזור מחר אני אומר להם לא תודה וזהו!
הדברים מתסכלים. הנסיעה שלי מהבה"ד הביתה זה סביבות השעתיים כך שיוצא שאני כמעט לא ישן בבית כי זה בית ולא הולכים לישון ב10 ואני לא יכול ללכת לראות את בויפרנד כי אז אני אגיע ממש מאוחר הביתה.
בשישי לי ולבויפרנד יש שנה וחצי...
כולי אושר והתרגשות...
מסכן חחח
הוא סובל מכל הטלפונים שלי אליו.
ישמרכם סנטה ויקרב ליבבכם לסושי.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Dum Dum Philosophy