אני כותב לכם כשאני טובל בצבעי הקשת בשמיים ומפזר סביב אבק כנפי פרפרים.

לעיתים נדירות אני חש אושר עילאי, רגעי כמובן, שנותן לי תחושת דחף עז לצאת לרקוד.

ואני לא רוקד, ועם הקורדינציה המרהיבה שלי עדיף שזה גם יישאר כך.

כנראה הוד מעלתה הלסבית הקדושה ידעה טוב מאוד מה היא עושה כשגרמה לי לחוש בושה בכל פעם שאני רק עושה חצי צעד של ריקוד.

"מי שאינו לוקח פסק זמן כדי להיות צמא, אינו נהנה מן המשקה."

כך אמר פעם מישל דה מונטן.

לא הבנתי לעומקו את אימרה זו עד  היום. ובעצם, הכוונה היא שלא יכולתי להבין. לא חשתי אותה. לא חוויתי אותה.

היום היה משהו שונה. היום קרה משהו שלא ציפיתי לו. היום הייתה לי הארה.

היום כינסו את הפלוגה והסגן ניהל דיון פתוח ונוקב בין כל צוערי הפלוגה בנוגע לרגשות האנשים. לרוחות בפלוגה.

שיחה שלא קרתה מעולם בקורס השלמה של קציני החיל. יתרה מכך, היוזמה הייתה של הסגל האורגני כשבעצם אנחנו אמורים לנהל את עצמנו ואת הקורס.

הדיון הפתוח הזה הגיע אלי בהפתעה, והתברר לי שאני הייתי בתוך בועה.

אני לא שמתי לב לדברים האלה. לריבים של האנשים, לכעסים, לתככים.

פתאום הובהר לי.

אני שמח.

אני מאושר.

אחרי שבועיים, לבטח הייתי עולה על משהו תקול במערכות היחסים שלי עם האנשים, אם היו כאלה.

אבל אין.

פעם ראשונה שלי בצבא שאני מרגיש נוחות. ורוגע. אני אוהב להיות שם. אני אוהב את הבה"ד.

ואולי הקורס זה לא הדבר הכי מלבב עלי אדמות ואפילו לעיתים קשה, שלא לדבר על כמויות החומר העצומות שאנחנו אמורים לזכור אבל...

זה לא משנה לי.

כי אני בצוות מעולה. הוא במקרה מגדרי. וזה נותן לנו את הנופח המשני הזה, ההרגשה של המעבר כי אנו מיוחדים. אין אף אחד בצוות שהיה לי תקל אתו בעבר.

וזה לא רק בצוות, זה כלל האנשים. פתאום התחוור לי שאני מכיר הרבה אנשים בבה"ד. עד כדי כך שכשיש לי זמן בהפסקות אני צריך לבחור ביניהם.

כי יש את הפקידה הפלוגתית שהיא חומד, ויש את הפקידה של המפקד ענף, ויש את המ"מ של ההכנה. ההומו החמוד ההוא שאנו ממש נהנים יחד. ויש את המ"מ של הטירונות שלידנו, שהייתה מ"כית במחלקה שלי בטירונות. ויש את הרספים ויש כל כך הרבה אנשים מהענף ולא מהענף שאני פשוט מרגיש שייך.

ואהוב.

אני מוקסם ומלבב. אני באמת אוהב להיות שם.

אני רוצה לחזור לשם.

לי, לעומת אנשים אחרים, לעומת פעמים אחרות, לא תהיה תחושת שביזות של עוד שבועיים להעביר עם האנשים האלה. אני אצפה לכך.

נכנסתי מלא חששות להשלמה וכעת...

כעת אני יודע שאני אצליח להתגבר על הכל.

ולא רק שאני אתגבר אלא אני גם אהנה.

באמת אהנה. ומזמן לא הייתי מאושר ולא הייתה שום הנאה בחיי הצבאיים.

דובדבן מתוק כזה שנח לו בקצפת מבריקה.

הבעיה היחידה עם כל ההילה המרהיבה הזו,

היא העובדה המצערת שמתקף היותי בהשלמה חיילית אין לי זמן לישון או לדבר כמו שהייתי רוצה עם בויפרנד.

וחבל.

אני מתגעגע למתנה מרנינה זו משמיים. אני אוהב אותו.