שבועיים נוספים עברו על כוחותינו במהלך קורס הקצינים שלהם.

בדגש על כוח-מיוחד-עד-מאוד, "דאם דאם פורס אוף פילוסופי".

השבוע הראשון היה גדוש בלימודים, לימודים, הקפצות, לימודים ואימוני ירי.

בחולות. של ים. שזה מגעיל כי אני שונא את הים.

באחת ההפסקות ראיתי ידידה שלי יושבת כשהקנה של הנשק שלה טובל בחול. הערתי לה על כך והיא הרימה אותו, ניערה, ניקתה, וכהמשך ישיר לשלל פעולות אלו,

החזירה אותו ישירות לתוך החול כי כך היה לה  נח.

לקראת סוף השבוע, חג שבועות מלבב וחלבי, הורידו לנו פקודת מבצע. תרגיל "מלחמה".

מ-ר-ה-י-ב.

היינו צריכים לשבת כל החג וללמוד לאותו תרגיל לחימה חמדמד שאותו נבצע לכל אורך השבוע שיבוא.

כמובן שאני בתור צוער אחראי שמודע לעובדה שבאותו שבוע אני אשמש גם כסמ"פ, דאגתי לישון ולא לבצע יותר מדי פעילויות שיביאו אותי למצב שאני בקיא לגמרי בכל נגזרות הפקודה והמשמעויות שלה.

מה שכן, דאגתי לצאת פעמיים במהלך החג למשפחה שלי ולסעוד את לבי אתם.

בשישי בערב כל הפלוגה התרכזה במועדון וראינו סרט פעולה שאת שמו אני לא זוכר.

מה שמטריד אותי היא העובדה שהרעיון שאני קצין הוטמעה בי וזה מתחיל להנביט פירות. למשל, הייתה סצנה בסרט שממש הפריעה לי.

דאם דאם: "אבל הוא רץ עם תריס (חלק בנשק) פתוח!"

פלוגה: o.O

וכמובן חרדת הנטישה כשאני יוצא הביתה ללא הנשק, ומבטי הנאצה שאני תוקע בנשק שמאחסן לי את אותו. וכמו עכשיו, כשאני יושב מול מחשב. אני לא צריך להקליד סיסמאות!

בראשון יצא הקורס שלי לאבטח את התחנה המרכזית של ת"א. משימה לא חדשה לנו מאחר ועשינו זאת גם כשהיינו בהכנה לבה"ד 1.

כחלק מבדיקת הכשירות שם מבצעים הקפצה. כשהקפיצו אותנו ורצנו עם דילוגים ואטרף של צריחות והסתערות,

רבים היו הטירונים שבהו בנו בגבות מורמות ושאלו לפשר הדבר.

"חימוש. משעמם לנו."

כששבנו לבסיס היו לנו תחקירים על התרגיל ולאחר מכן המשך עבודה עליו. צוער אחד ניגש אלי ואמר משהו על "קושקוש".

עניתי לו ובסוף הוספתי, "כמובן שכל מה שאמרתי עכשיו מיוחס ישירות לעובדה שמה שרצית בעצם לדעת זה על אושקוש."

אני אוהב שצוערים מכירים מונחים ושמות צבאיים על דיוקם.

במהלך אותו היום אחד המפק"צים ניסה להסביר על רכיב מסוים: "שטנגה זה כמו מחבר כזה..."

ברור. כי עכשיו ה-כל יותר ברור -.-

התרגיל נפתח בהקפצה מלבבת ב4 בבוקר לריח רימון עשן. נ-ה-ד-ר. זה בדיוק מה שאני צריך. אחרי שהלכתי לישון ב2 בלילה כי היו לי דברם לעשות בתור סמ"פ הפלוגה, להתעורר אחרי שעתיים מחנק.

אבל נהנתי. כל כך. קולות ירי, צעקות, צרחות, עליה על כלים, זריקת אבנים, אפודים, קסדה ונשק. נוהל אדמה בוערת.

בתחילת התרגיל לא קיבלתי אף תפקיד משתתף ולכן רק ייעצתי לחברי. התגלתי כמח חריף שיכול לתת מענה, הנחתי אבל שזה בשל העובדה שזה לא אני כרגע שנמצא תחת הלחץ של להיות הקצין המתרגל.

באחד הסטים, אחד הצוערים שסיים את קריאת התקלות מדף הסט, התחיל לקרוא אותו מחדש. כמו גאון הדור.

באמצע התרגיל הייתה לנו הפסקה.

שזה נשמע נח ומלבב לאור העובדה שלא ישנו, ירדנו מאפודים והסתובבנו עם קסדה על הראש הזמן כשאסור לנו ללכת.

אבל זה היה רק בשביל שנוכל לתפוס את עמדותינו בתרגיל הארצי של הכשירות ובעצם שימשנו בתור פלוגת הקפצה, פינוי. קפצנו על מנת לפנות את הקורס הכי שמן בבה"ד באלונקות.

התרגיל היה ארוך. הוא נמשך שלושה ימים כשבסט האחרון אני השתתפתי בתור קצין.

בהתחלה לא הצלחתי לשתף פעולה עם הקצין המתרגל השני, מאחר והוא פשוט לא הסכים לכך. אחרי שעה שלא הצלחתי לתפעל אתו דברים הגעתי למסקנה שזו גם ההתנסות שלי וכדאי מאוד שאני אתחיל לעשות דברים.

עליתי בקשר מול הבחור ואמרתי זאת: "משנה צעיר, כאן מנעול. תחזיר את הסרט שאתה נמצא בו לבלוק באסטר."

התרגיל הסתיים בהצלחה.

נו, כמובן. אני הייתי המבצע האחרון.

לקראת סוף השבוע, משמע בסוף התרגיל, הקמב"ץ המתרגל שלנו אמר שהוא הכין לנו פקלון פעילות חבלנית עוינת. מה שאוטומטית גרם לי פלוט: "כן, כאילו באירוע פח"ע אני גם אפתח אותו."

והשבוע תם. כשאני יוצא מהבסיס ב7 בערב.

כעת אני אצל ארס. חמוד הוא.

ואני מתגעגע לבויפרנד. לא כי אני לא רואה אותו. אני רואה. סוג של. בגלל הקורס. אני לא רואה אותו מספיק. ואני אוהב אותו. כל כך.

וכל חוסר תגובה שלו אלי גורמת לי להרגיש רע.

ויש לי בית ריק שבוע הבא, ואני גם יוצא. טוב, סוג של בית ריק. האחיות שלי גם יהיו. אבל לא משנה.

הוא לא יבוא.

אוף.

אני רוצה להשתכר.

איזה מזל שאני לא שותה, אני לא אצטרך להשקיע יותר מדי.

אבל אני לא רוצה לסגור את הפוסט כשאני בדיכאון.

השבוע הערתי לאחת הצוערת שאין לה כוננות.

"אוי, נפל לי שוב כדור". איך אנשים מפילים את עצמם.