מוזר לי עכשיו.
המצב רוח שלי אינו מוגדר. אני לא מצליח להגדיר אותו.
מצב שונה לחלוטין מתחילת השבוע ובעצם עד היום. .
אני כבר לא מוצא את עצמי נמצא פה. אני כן חושב על לכתוב, אני כן צריך להוציא, במיוחד בתקופה האחרונה שעובר עלי כל כך הרבה וחסרים לי מקומות לרוקן את עצמי,
אבל אין לי זמן, וכשיש זמן אני בוחר לנצל אותו בדרך אחרת.
אני מניח שהמוטיב הכי מרכזי בקורס הקצינים זו העובדה שאין זמן. למרות שכעת בהשלמה,
כל מה שאני שומע זה שאני לא אמור לחשוב שיתנו לי זמן. שאף פעם לא יהיה. זה אינו חדש. מה שחדש זו העובדה שלא משנה להם שלא נישן כל הלילה.
אני לא מנותק מהמציאות. אני יודע שכשאני אהיה בתפקיד, כשתהיה לי מחלקה, אני גם לא אוכל לצפות לשינה מרובה ומנוחה מרהיבה. אני לא משלה את עצמי, אני יודע שיתכן ובכלל המצב יהיה קשה יותר. ההתמודדות והדילמות. התפקוד בתור קצין, בתור מפקד מחלקה אינו קל. המתח לא ירד, הדריכות לא תעלם, אין לקוות לחופשה.
לפעמים אני שואל את עצמי אם הכול שווה את זה. ברגעים הקשים, בהם אני באמת נמדד, שאלה זו עולה. כי לכולנו קשה רק שאני לא בטוח באיזו רמה זה לשאר.
אני מניח שלכולם החברים נעלמים. לאו דווקא מבחירה אלא בשל העובדה המרתקת שבמשך חצי שנה אנחנו יוצאים הביתה רק פעמיים בחודש, במקרה הטוב. ובמהלך הימים עצמם אנחנו לא מסתובבים עם טלפונים. אנחנו לא אמורים. אין באמת זמן לדבר עם אנשים. אין באמת זמן לנהל תקשורת סדירה עם העולם החיצוני.
חצי שנה שאני מנותק לחלוטין ממה שהולך במדינה, בחברה, במשפחה.
אני חי בבועה.
בועה שעולה מעלה ומותירה אותי לבד, בודד. כמפקד.
הדילמות, הלחצים, הבעיות והקשיים של חיי הפרטיים מפריעים לי. אני לא יכול להרשות לעצמי להתמודד אתם כי אין לי זמן. כי בכל מקרה בפן המקצועי שלי, בפן הצבאי של חיי, יש בעיות אחרות.
אני לא יכול להתמודד עם הכול. אני מניח את חיי בצד ומתרכז בצבא.
וגם בו יש בעיות וקשיים.
החיים שלי מתנקזים לכדי מלחציים מנטאליים שמוחצים אותי למוות.
אני לא מרשה לעצמי להימחץ.
בדיעבד, כשחשבתי על זה השבוע, הגעתי למסקנה המרהיבה שהאישיות שלי השתנתה לחלוטין.
אני אופטימי. מובהק. רואה ירוק, אור, חייכן, סאנשיין.
כי אני לא יכול אחרת. כי אם אני לא אבחר לחייך ולא להתעלם, אני לא אהיה.
אני יכול להגיד שקשה לי, אבל אני יכול להתמודד עם זה. אני יכול להתמודד עם הכול.
אני יכול להגיד שאני לא בנוי לכך, אבל זה מטופש במיוחד שאני בקורס שבונה אותי. ובכלליות, אני תמיד אבנה וכעת אני רק מחכה לעוד דברים בונים על מנת לפתח את עצמי. לצמוח ולגדול.
אני יכול להגיד שאני בדיכאון אבל זה לא זה.
זה השהייה של האופטימיות שלי. מעייפות? אולי. מנטאלית? אני מניח. כי אני כבר רגיל. אני רגיל לישון 4 שעות בלילה.
אני מסתכל קדימה. אני מפסיק לחשוב כחייל. אני חושב כקצין.
כקצין אני לא יכול להרשות לעצמי להיות שפוף. אני לא יכול להיות עייף. אני לא יכול להיות הדבר הכי נחמד שבעולם ואני לא יכול להיות דיכאון מהלך.
אני לא יכול להיות כל כך הרבה דברים.
אני צריך להיות מעין דמות ערטילאית שמישהו פעם ניסה לתאר. דמות חיה ונושמת.
לא.
לא חיה. קיימת. מתפקדת. פוקדת.
לאבד המון בשביל לא לקבל כלום. בחירה. בחירה שלי.
נכונה בכלל?
הוא בדיכאון. קצרה ידי מלהושיע.
אני אוהב אותו. אני לא יכול לריב אתו. אני לא יכול לכעוס עליו.
כשאני פוגש בו, כשאני מסתכל עליו, אני נמס. אני מאוהב בו עמוקות.
אני לא יכול לתת לו תחושת ביטחון, למרות שאני בצבא. למרות שאני עוד שנייה קצין. בגלל שזה לא אישי, זה לכלל המדינה. אני לא יכול לתת לו את תחושת הימצאותי, כי אנחנו נפגשים רק פעמיים בחודש.
אני לא זמין לו. אני רחוק ממנו. כל כך. עוברים עליו דברים ואני נמצא הרחק.
אני כבר לא בקיא בכל מה שקורה אתו. אני בבועה שלי. אני תקוע בזמן. אצלי אין זמן- תחושת הזמן החולף נעלמה.
הוא שם. בעולם האמיתי. חי, נושם, חווה, משתנה. נפגע.
בלעדיו אני לא בטוח שאני אשרוד. הוא חוט הקישור שלי לעולם. הוא הסלע האיתן שלי. זה שאני חושב עליו כשקשה לי, זה שממנו אני שואב את כוחי.
אני לא בטח שכך זה גם לגביו.
סוריאליזם:
הייתי היום במצעד. לא להרבה זמן,
אבל בשביל מספיק זמן לפגוש שם את הדודים שלי.
שאלו אותי מה אני עושה שם. אמרתי שאני מחפש את החברים שלי.
כעת, בכל פעם שניפגש הם יסתכלו עלי במבט מוזר, מזווית שונה.
אני גם בטוח שדוד שלי ידבר עם אבא שלי. אני לא רוצה את זה. אני לא צריך עוד תסבוכת בחיי.
בחור אחד בגן מאיר רצה להביא לי "רב- קן". הסברתי לו שאני לא צריך כי יש לי חוגר. הוא אמר לי שזה לכול החיים,
החזרתי לו ואמרתי שיש לי עוד דרך ארוכה בצבא כי אני עוד שנייה קצין.
הוא נכנס לשוק.
"מה יש קצינים הומואים?!"
צחקתי,
עד שהבנתי שהוא רציני.
אז אני נכנסתי לשוק.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Dum Dum Philosophy