חמישי שעבר יצאה הפלוגה שלי להגנת ישובים בחטיבה מרחבית בנימין, הנמצאת באזור יהודה ושומרון ומוכוונת על העיר רמאללה רבתי.

הוצבתי עם עוד 3 מצוערי הפלוגה בגבעה קטנטנה חמודה כזו כמו של פיסטוק.

טוב, אולי קצת הגזמתי. היינו ביישוב הכי גבוהה באזור. 770 מ' מעל פני הים. יישוב דתי. מקום חמים. אנשים חביבים.

הוקסמתי.

הנוף היה מרהיב. אף על פי שהשמירות הן אך ורק בפטרול שחוזר על עצמו במשך 4 שעות ואין שום צל, לא שקעתי בדיכאון.

אהבתי את קול צחוק הילדים הנישא באוויר. היישוב צעיר יחסית, הוא מלא בטף שרוב היום משתולל בגן הילדים הנמצא במרכז היישוב, ובשעות אחר הצהרים הצחוק מתפזר על פני שאר היישוב.

המילים: "הנה חייל!" המלווה בצחוק של פעוט כמעט ושווה ערך לדרישת שלומי מפי הוריי הילדים.

המקום ירוק, חי, פורה. כמעט ומוקף כפרים ערביים כשממזרח לו מתפרסת ומתרחבת רמאללה.

בהתחלה, כשמתאם אבטחת היישוב עם הצבא אמר לנו לפרוק את הנשק לכיוון מזרח, חשבתי שאיכשהו זה מתקשר לדת אך לאחר חישוב מהיר של שנייה הבנתי שירושלים אינה מזרחית לנו.

כשזזתי קצת וראיתי את פאתי העיר רמאללה הבנתי.

בצד המערבי של אותו יישוב אשר ברכת "ברוך ה'" מעתרת את ברכת הבאים אליו רואים עד הים.

בהתחלה כשעשו לנו סיור הקשבתי בחצי אוזן והחלטתי לא להאמין, עד אשר אני ניצבתי שם בשמירה הראשונה שלי ונשמתי נעתקה. ראיתי את אשקלון, אשדוד, ת"א, חדרה.

הלילות, היו מרתקים. בכל פעם שראיתי אור אינו מובן המרחף מעל לת"א הייתי סקרן להבין מהו ולאחר מחשבה, קצת ארוכה האמת, הבנתי. מטוסים נוחתים. טסים בקו האופק, מעל הים, ומשווים מראה של אור הנע ונד מעלה ומטה.

אני לעולם לא אשכח את הלילה שאני ואחד הצוערים ירדנו משמירה והלכנו לפרוק את הנשק. פרקתי והסתכלתי עליו.

אני: "אתה מודע לכך שכשאתה פורק את הנשק כשהמחסנית שלך עדיין בבית הבליעה זה בעצם נקרא 'טעינה'. נכון?"

בשישי התחלתי להקיא. התחילו כאבי בטן. הם התגברו והתלוו אליהם דקירות שעם הזמן החלו לעלות מעלה עד מתח לסרעפת. כאבים אשר הקרינו את עצמם אל החזה שלי וגרמו לי להשתנק כשאני לא מסוגל לנשום או לתפקד, אלא רק להתקפל בכאבים.

אתמול התעוררתי בצרחות. הרגשתי כאילו מישהו דוקר אותי.

אחד הצוערים נבהל וישר עלה בקשר מול פלוגת המילואים הנמצאת בתחתית ההר. לאחר 10 ד' שני חובשים הגיעו אלי ובדקו אותי. הם פינו אותי אליהם מטה, למוצב.

לאחר חצי שעה הגיע רופא. בדק וחקר. הפנה אותי לבית חולים. חשש לכיב כיבה.

התפלאתי מהיעילות, מהזריזות. זה לא הצבא שאני מכיר.

בשל זאת, ראיתי איך פועלים המפקדים שלי. כשהודעתי למפקד שלי שצריך לפנות אותי הוא אמר לי לחכות והוא יפנה אותי.

רק כעבור 4 וחצי שעות רכב עם מפקד קורס הקצינים, הסגן ומפקד נוסף הגיע. הם לקחו אותי וסביבות 2 בלילה הגענו לצריפין, אסף הרופא. מפקד הקורס שאל אותי אם אני מעדיף לישון וללכת בבוקר לבית החולים ועניתי בחיוב.

לא הצלחתי לישון ממש מהכאבים אבל זה נתן לי מנוחה, כשאני מודע לכך שלמחרת אחרי בית החולים אני חוזר לשמירות.

בבוקר פיניתי את עצמי לבית החולים. לקחתי מדי א' מחבר שלי כי שלי נשארו ביישוב הצופה על רמאללה.

הייתי כמחצית היום בבית החולים. עברתי סדרת בדיקות שרק שללו דברים אך לא גילו מה יש לי.

מה שהרגיז אותי במיוחד הייתה העובדה שכשהעירוי שהחדירו לי נגמר, אף אחד לא "סגר את הברז" והרי בטבע אין דבר כזה וקום כאשר אפשר למלואו, ולכן הדם שלי התחיל להישאב אל שקית העירוי.

לא מחזה מרנין במיוחד, ספציפית לעובדה שאני המטופוב (מפחד מדם).

כשיצאתי מבית החולים וחזרתי לבסיס חשתי לא טוב.

לא בשל העובדה שלא מצאו מה יש לי והכאבים פסקו, אלא בשל העובדה שלא שמתי לב שהרופא נתן לי שני ימי ג', מנוחה בבית. אם הייתי שם לב לזה הייתי רב אתו. לא היה לי ספק שאני חוזר להגן על הישוב החביב שמצאתי לי.

כשביקשתי מסגן מפקד הקורס ללכת לרופא היחידה לבטל את ימי החופש הוא הסתכל עלי במבט עקום ואמר לי ללכת לאחסן את הנשק ולצאת הביתה.

יש נקודה טובה אחת בכל הסיפור הזה- אולי אני ארזה קצת.