יום רביעי, 05:07 בבוקר.

אני מצמיד לשפתיי את כוס התה ונושף על הנוזל כשאני רואה איך אני יוצר גלים המתחזקים ככל שנשיפתי מתחזקת.

מריח את התה ונושם את האדים העולים מעלה.

הוא עדין חם מדי.

 מרים את ראשי וצופה לעבר המזרח, צופה על הגבעה המיוערת שנערכו עליה כל כך הרבה קרבות. מזרחית אלי, כ132 מעלות מכיוון מבטי, ליתר הדיוק, נמצא המאהל של ההשלמה החיילית שלי.

נח מדי לטעמי כשמדובר בשבוע מלחמה. וכן, הוא לחוץ ודורש הרבה מאמץ. גם לפני, גם אחרי, וגם עוד מספר ד' כשכולם יקומו.

חיוך רך מתפשט על פרצופי כשאני נושם את האוויר היותר צלול ונקי מהבסיס המקורי.

שקט.

דגלי החיל מתבדרים ברשרוש קל נוכח משוב רוח מבורך.

כמו סצנה מסרט תקופתי, גם זה הוא השקט שלפני המלחמה.

לוגם לגימה מהתה שהתקרר מעט. המרירות מתפשטת על לשוני ומשודרת למוחי.

תה חזק, מר, ללא סוכר. תה שאליו הורגלתי בתקופה זו, הפרק האחרון של קורס הקצינים שלי.

לאחר 5 ד' צפיתי באחד המפקדים כשזה יוצא מאוהלו ובאדישות מפעיל את האזעקה שכולנו ציפינו לה כל הלילות כשאנו חצי ישנים, בחרדה משולהבת בציפייה מתוחה.

תוך דקה כל המאהל התהפך על תכולתו. תוך מספר דקות לא רב המאהל נשאר כמעט ומרוקן מנפש אדם כששקי השינה עוד חמים, עדות למהירות שבה הוא התרוקן.

נשק, אפוד, קסדה, מפה ומצפן. כולנו נוהרים אל צי הרכבים שלנו. נ.נ. (נושאי נשקים) מתפרקים. התנעה והתפזרות בשטח. שאגות נשמעות ברשתות הקשר. כולם צווחים פקודות.מח"ט, סמח"ט, מג"ד,  מ"פ, חוליות, סגנים.

נשימה עמוקה והשתלבות ברעש המלחמה.

תם.

כמעט.

עוד שנייה.

שבוע וחצי.

12 יום כולל שבתות.

אחרי 7 חודשים.

סגן משנה מצטרף למשפחת הקצונה של החיל.