ביום שלישי זה מסתיים.

בשקיעת החמה אני אענוד את דרגותיי ובמהלך השעה שלאחריה הן ייחשפו.

אהיה קצין.

אני יושב כאן ושוקל את העניין.,

מהרהר, חושב.

המחשבה מתגלגלת ומתהפכת בראשי.

אני לא זוכר למה.

אני צריך להיזכר.

חייב.

בשביל שאהיה קצין יותר טוב.

חייב להיזכר.

למה.

אז, לפני שנה,

הכל היה כל כך ברור.

אז, לפני 7 חודשים זה קרן ממני וניצת בעיני.

אך כעת...

אני לא זוכר.

למה.

למה רציתי להיות קצין?

מה היה הכוח האדיר הזה שדחף אותי? מה היה המניע הכביד שלא נתן לי מנוח ולא נתן לי להיכנע?

אני יכול לשרוד. התכונה האבסולוטית שאני יכול להצביע עליה שקיבלתי מן הילדות ושאר החיים שלי זו העובדה המלבבת שאני יכול לעבור הכל לא משנה עד כמה קשה לי.

אני כן אתלונן, אני לא אהיה מאושר, אבל אני אעבור.

אך זה שונה. יש לי בסיס. היה בסיס. כה חזק, כה איתן, עוצמתי בל יתואר.

אני פשוט שכחתי אותו. בשגרה, בלחץ, באיבוד החיים שקורס הקצינים ניחן בהם.

אותו כח, אותה תשובה ללמה היא מה שהופכת קצין טוב לקצין שמתעלה על עצמו.

אז למה יצאתי לקורס הקצינים?