לסגור מאחורינו את הדלת ולהתפלא איך השנייה הזו הופכת לנצח.

עם הישמע נקישת הבריח,

להתנפל עליך, עוד לפני שאתה מספיק להסתובב בשלמות מולי.

לנשק אותך ולעצום את עיני.

עם המגע להפליג אל על ולהרגיש את השמש המלטפת את פני באחו ססגוני כשרוח קלה מבדרת את ריחך סביבי כמערבולת.

להתנתק ממגע פיך ואותו דמיון אשר חש כה מוחשי.

לפקוח את עיני ולראות את שלך נעוצות בשלי. חומות, אך יחד עם זאת בעלות גוון ייחודי, כזה שהופך אותן לדבר היפה ביותר עלי אדמות. אני משתקף בהן, קלושות. כשמתרכזים אפשר לצפות לתוכך, לראות את הכול. רגשותיך הבולטים ביותר. ורגשה אחת ספציפית שקשה לפספסה, אושר.

להרגיש את דחיפתך הקלה בי כשאתה מנחה אותי בצעידה לאחור.

היתקלות ונפילה למיטה, כשאתה מצחקק ואני מלא ציפייה.

שוב נשיקה, שוב חלימה. התגופפות.

לשכב עליך, על החזה. לשמוע את הלמות לבך ולהרגיש בעלייה וירידת החזה.

לעצום חזק את עיני ולפקוח.

לצפות מבעד לזגוגית האוטובוס ולהיזכר באותם הזמנים.

לשמוע מוזיקה רועשת ולא להקשיב לה. להיות אטום לה. כרקע שלא באמת קיים, שלא חודר מבעד לאוזניי.

לשבת שם כשאני מרגיש את הרטט מהמירס. להוציא אותו ותוך כדי לראות את דרגות הקצונה.

ברזלים.

ברזלים שאני לא רגיל אליהם. שייקח לי זמן להתרגל אליהם.

לנתק את השיחה ולשוב ולבהות, לחלום.

עליו.

עלינו.

על אז.

ישיבה קשוחה, מבט חלול, מוזיקה ריקנית.

לשוב לעבר.

אני אוהב אותו,

לא ארשה שהדברים יתקררו עד כדי קפיאה.