לא הערכתי נכון.
הנתונים עמדו מולי. ניתחתי, חקרתי והסקתי מסקנות. בטיפשותי הילדותית בחרתי שלהתעלם מן התוצאות הניצבות מולי יהיה הדבר הנכון לעשות.
כילד קטן ומאוהב לא רציתי להאמין, סובבתי את ראשי לצד השני והמשכתי הלאה כאילו הדבר אינו קיים.
ובכן, זה קיים.
הזמן עשה את שלו. התקופה.
7 חודשים שהבחור כמעט ולא רואה אותי, כשאני לא יכול להיות זמין, שאין לנו את כל הזמן שבעולם לדבר על הכל,
מרחיק. פוגע.
מערכת היחסים שלי מנופצת.
בעיקר בגלל שאני תקוע.
הייתי תקוע.
באותה בועה שהזמן לא זז בה.
הבועה של הצבא, של קורס הקצינים.
כששבתי מן העולם הזה וחזרתי אל האזרחות, פעמיים בחודש לערך,
תמיד התייחסתי לכך כאילו לפני שנייה הייתי שם. לא ייחסתי השפעות לזמן שחלף, למרות שזה היה שבועות.
חייתי ביקום מקביל שהזמן בו אינו זז ואלו הוא, בחיר לבי, רץ בעולם משלו. עולם שרוב הזמן לא נכחתי בו בגלל המגבלות.
לא הייתי אתו בסיום תקופה חשובה של חייו ובפתיחת תקופה אחרת, חדשה.
לאחר אתמול, אני מרגיש שאנו מנותקים יותר ממה ששיערתי בחלומותיי הגרועים ביותר.
הוא יותר מלא מרוצה ממני.
אנו כבר לא רואים את הכול באותה הזוית, לכל אחד יש השקפה שונה על הכול והצרה היא שאנו לא משתפים אחד את השני ובכך רק זורעים בלבנו הרס וחורבן על היחסים שלנו. כל אחד מתחפר במחשבותיו וחושב שהאחר טועה, שאינו פועל כשורה.
זה מעציב אותי. אין דרך אחרת לתאר את ההרגשה הזו.
יגון עמוק שמשפיע עלי.
אני לא מתכוון לוותר על זה, אני לא אתן לזה לגווע.
אני יודע שזה כמעט כמו להתחיל מחדש. לאחות את כל הקרעים.
הבעיה שאין לו זמן אלי.
אין לו זמן בשבילנו.
אין לי את הזמן לנסות ולאחות.
ההזדמנות נוטפת לי מבין הידיים.
בקרוב, אם לא אטפל בכך, זה יהפוך לשגרה.
אפורה ודיכאונית שסופה מוות לאהבה.
הו, ישמרני סנטה,
איך קרה שממחשבות וכוונות כל כך טהורות של קורס הקצינים ניצתו תוצאות כה הרסניות?
סדומאי, אנוכי. נפש אסורה המהלכת על פני פלנטה זו.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Dum Dum Philosophy