חמישי היה אחד הימים היותר מעניינים ומלאים בחיי, בזמן האחרון.

ללא כל צל של ספק, הוא היה אחד הימים הארוכים בשנה האחרונה.

בהשוואה אליו, שבוע המלחמה שעברתי בהשלמה, ובעצם ההשלמה כולה, היא כאין וכאפס.

בסיום הפוסט הקודם סגרתי את החלון בהרגשה רעה. נוראה. כזו שמשחיתה נפשות.

ואכן, התוצאות היו שהחלטתי להשחית את עצמי. בחרתי בראשי בדרך קיצונית, מסוכנת אבל כה קוסמת ומלהיבה שבטוח הייתי מצליח בה.

לא הצלחתי אפילו להתחיל ליישמה וכבר גיליתי את מה שכבר ידעתי.

חמישי...

יום קסום.

התחיל בביקור חסר תכלית בבסיס הישן, כשמטרת ביקורי לא הייתה קיימת בשל כשל מערכתי.

המשיך בארוחת צהרים מרהיבה מלווה בשיחה מלבבת אף יותר עם אחד מחברי הטובים והמשיך בהתייבשות אינסופית בעזריאלי. אף על פי שזה נתן לי זמן לקרוא את ספרי האהוב.

משם נסעתי לבויפרנד.

הפעם הפגישה הייתה שונה. אינה מחורצת בתהומות ענק ואף משונה לחלוטין לפי ראות עיני. חשתי כחייזר בעולם אחר.

שמחתי.

ההרגשה התמקמה והפנמתי אותה.

חום. בית.

זה היה שונה ולא צפוי לאור פגישתנו האחרונה. אם זיכרוני היה בוגד בי הייתי יכול להישבע שישנו פער של חודש בין שתי הפגישות ולא יומיים.

הפגישה ההיא, זו ששרפה וצרבה, הייתה גחמה. של כל אחד מאתנו. מעין פריקת סכרים לא מבוקרת.

היסודות קיימים. המבנים גם. הכל קיים וחי, נושם. רקום בעור וגידים.

סך הכל, זה מלא אבק.

מובן לחלוטין. גם החדר שלי מלא אבק בשל אי הימצאותי בבית.

תודה לסנטה. זה כלל לא הרוס.

לאחר הבילוי המרנין אצל בויפנרד נסעתי לב"ש, לאחת החברות הכי טובות שלי.

יצאנו למסעדה.

היה שם משהו. סיום פואטי, אירוני, להחלטותיי..

לעיתים קרובות מדי אני שוכח מי אני, מה אני.

אני שוכח שמוחי חרף. אני שנון וחד ואני יודע להשתמש במשחקי מילים כשם שסייף יודע לדקור בחרבו.

אני שוכח גם שאני איני כעור כמו שאני חושב שאני. שאני אפילו נראה טוב. שלא לדבר על הזמנים בהם אני על מדי א'.

אני שוכח כמה אנשים סחפתי אחרי. אני שוכח כמה אנשים רצו בקרבתי בשל מעלות אלו שבי.

אני שוכח שאני מושך.

אני שוכח עד כמה חזקה משיכתי כשאני מסתמך על שנינותי, מוחי.

כה קל לי לשכוח. כה קל לי ליפול למרה.

כה קל לי להרגיש רע, לא מושך.

אני צריך רק ניצוץ חיובי אחד וכבר עיניהם של האחרים דולקות אחרי. בנים ובנות כאחד.

וזו התוצאה של חמישי.

לקום בבוקר ולהרגיש שאני לא שווה כשבסיום היום אני יותר ממולח מגדולי הפלרטטנים בהיסטוריה האנושית.

ביטחון, זהו שם המשחק. בייחוד כשאני לא עשיתי משהו אקטיבי על מנת להפוך את הקוטביות שלי.

החלטתי,

ללמוד, להתאמן ולהיות אלוף במשחקי פיתוי. לפתות אותו.