השבוע העברתי אימון ראשון במסגרת התפקיד החדש שלי, חניכת מילואים.

חנכתי תרגיל גדודי עם קצין נוסף שהייתי אמור לצפות בו.

אימון זה נערך בבסיס אימון פיקוד צפון, לא בסיס האם שלי. נדרשתי להתייצב בחמש אחר הצהרים בראשון.

כה משונה נשמע לי הדבר שהייתי צריך לברר בשנית, ואכן, רק בחמש אחר הצהרים הייתי צריך להגיע אליו.

בסיס זה נמצא שעה מהבית שלי מה שנתן לי את האפשרות לצאת ולא לדאוג לשעות השינה שלי. ואכן, ניצלתי זאת בחוכמה והלכתי לעצרת. עם אחותי וידידה.

בסיום העצרת, כפואטיקה לסוף, סיפרתי לה עלי. היא הייתה בשוק מהעובדה שיש לי חבר שנה ותשעה חודשים.

כשנפגשתי עם חברי הסגל שלי, הודיע לי הקצין שעליו הייתי אמור לצפות שהוא יוצא לאפטר. ללילה. הוא המשיך ואמר לי שאני אעביר את השיעורים החיליים למחלקה.

לבי צנח. לא הייתי מוכן. לא מנטאלית ולא פיזית, כל החומרים שלי הושארו בבסיס ואני הגעתי רק עם מחברת לכתוב הכול.

הוא השאיר לי את דבריו ונסע. התחלתי את השיעורים בביטחון מדומה שאט אט צבר תנופה והפך לממשי. ידעתי את החומר בצורה מרהיבה והעברתי אותו בצורה ברורה. כלל חיילי המחלקה, כולל הקצין שאותו אני אמור לחנוך אישית, הבינו והפנימו. חשתי גאווה.

כשיצאתי מהשיעור הייתי אחד היצורים הכי מאושרים בעולם וידעתי שאני הולך להינות מהתפקיד הזה.

ביום השלישי, לפני שיצאנו לתרגל את המחלקות בשטח, עלינו למטבח בשביל לקחת מזון לעצמנו. שיהיה. כי אין דבר כזה יותר מדי.

אחד הקצינים מהסגל התקשר לאחר, שהיה בסופה אתי. אותו קצין שאל היכן אפשר להשיג קרח והקצין שלידי, ענה לו. בחוכמה רבה, "שם!", כשהוא מצביע.

חשבתי על להסביר לו שבטלפון רק שומעים ולא רואים, אבל החלטתי שכך זה מבדר יותר.

בערב, מאחר וסיימנו את האימון מוקדם, שוחררנו לביתנו. הגעתי ב2200 אבל הייתי כל כך עייף שמעבר להיות קצת על המחשב לא עשיתי כלום.

הוחלט למחרת להגיע ב0900 לבסיס, כפי שהמפקד קבע.

אני וקצין נוסף הגענו באוטובוס ב0800 והיינו בשוק מכך. לאחר מכן התברר שכל הסגל, למעט המפקד, הגיע עד 0830 כשכולם היו בטוחים שהם מגיעים ראשונים וכל השאר יאחרו.

מה שכן, מישהו אחר איחר בשעה. המפקד. איזו דוגמא אישית מלבבת.

לאחר שהמפקד הגיע יצאנו לתרגיל הגדודי המשולב. שטח ההיערכות שהוחלט עליו נקבע במגרש חנייה של מעיין או נביעה, מה שגרם לתנועת מכוניות אזרחיות שוטפת ושיטוט מבקרים ותיירים.

לאחר זמן מה הגיע אוטובוס מלא בתיירות. הקצין שהעברתי אתו את החניכה לקח אותי, הצמיד אותי אליו והשקיף אל עבר הבחורות כשהוא מצביע על משהו מעליהן.

"תהנהן ותעשה את עצמך כאילו אני מלמד אותך משהו חשוב".

מבצעי משהו.

בסיום התרגיל ביום חמישי בצהרים, לאחר שלא ישנתי כמעט 36 שעות, יצאנו הביתה כשאני לקחתי את עצמי ישירות לחתונתה של דודניתי, במדים. וכל זאת על מנת שאני לא אאחר.

על מנת למנוע מעצמי את הנוכחות במדים מלאים הצלחתי לשכנע את בן דודי המשרת ברמת הגולן גם להגיע במדים וכך שנינו בלטנו כמו שתי בתולות חסודות בים של זקנים חרמנים.

לפתע שמתי לב שהמוזיקה אינה משנה ג'אנר. ניגשתי לכלה ושאלתי אותה למה כל המוזיקה מזרחית.

"דאם דאם יקירי. נכון שאתה אוהב לאכול כאילו אתה איש אצולה ונימוסי השולחן שלך זה מפה ועד הילד הטוב שמסתובב בירושלים, אבל אתה אינך אשכנזי שלם. להזכירך, אתה נמצא כרגע בצד התימני של המשפחה".

לא הספקתי להגיב מאחר ובדיוק בסיום דבריה נכנסה לרחבה רקדנית בטן שנתנה את השואו של החיים שלה. מצד אחד חשתי הקלה שכן כל עיני האורחים ירדו ממני ועברו לאותה בהמה מלבבת,

אבל מהצד האחר חשתי חלחלה בלצפות בקימוריה מטלטלים באין משגיח לכל עבר בתלבושת מינימלית לחלוטין.

אותה רקדנית מרהיבה הכניסה כיסא לרחבה והניחה את הבעל הטרי עליו כשהיא, כמובן, מלהטת עליו.

עניתי ביובש לדודניתי הכלה הטרייה, "זה לא אמור להיות לפני שהוא הופך לבעלך?"

היא חייכה אלי ולאחר שנייה הצטרפה לריקודי הרקדנית.

כשמאסתי בהצגה זו יצאתי עם בן דודי לעשן. הוא אקטיבי ואני פאסיבי. חילוקי תפקידים מצחיקים. כשנחנקתי ראיתי את הדור הקטין של המשפחה אשר בא להתייעץ עמי בענייני הצבא.

אמר לי צעיר אחד שאמרו לו שהוא לא ילך לקרבי אף על פי הפרופיל הגבוהה שלו. שאלתי למבחנים הפסיכוטכניים שעוברים בצו הראשון והוא ענה לי שיכול להיות שהוא זילזל בהם. בחנתי אותו ועניתי, "טוב, אתה תמיד יכול לבקש להגיע לגולני. כמו שאני רואה, אתה הסטיגמה המהלכת שלהם".

ואכן, הוא כזה.

בהמשך הערב ניגש לשולחני לברך אותי על דרגות הקצונה דודו של אבי. חייכתי כלפיו והייתי מנומס. לא הייתי עוקצני ולא תקפתי אותו.

למרות שאותו אני לא מסוגל להבין. למרות שאף על פי שהוא לא מודע לכך, הוא סולד ממני. הוא שונא אותי. הוא רואה בי אויב ותועבה.

אמי סיפרה לי באפטר שהיה לי בשלישי.

הייתה לו בת. יש לו בת.

לסבית.

הוא הדיח אותה מהמשפחה. הוא אסר על המשפחה ליצור אתה קשר. הוא קיים עליה מנהגי אבלות וכמעט והתגרש מאשתו כשגילה שהיא שומרת עם בתה על קשר.

כזה עיוורון אדוק בדת.

לגרש את שארי בשרך מביתך ולהרוג אותה רק כי היא לסבית.

אני חש זעם ובושה כלפיו בו זמנית.