אני שונא את עצמי.

על כך שהתרגלתי לבדידות הזו.

על כך שאני נותן לבדידות הזו לחדור ללבי.

על כך שאני לא נלחם מספיק חזק עליו, כי תמיד אפשר עוד.

על כך שאני מוותר. שאני נותן לו ללכת.

 שאני מסכים לא להיפגש עמו אף על פי שכבר שבועיים לא ראיתי אותו וזה הופך להיות השבוע השלישי.

אני שונא את עצמי.

על כך שאני לא תומך בו לפי ראות עיניו.

על כך שאני נכנס לדיכאון שמזין את עצמו.

על כך שאני אוכל ומשמין.

אני שונא את עצמי כי אני כבר לא מושך. אפילו מוחי הפך לכהה בימים אלו ואיני מסוגל לסובב ראשים.

אני שונא את עצמי כי זה לא נכון. כי את ראשו שלו אני לא מצליח לסובב. את של אחרים אני מצליח.

ואני מנסה רק על מנת לבדוק האם אכן זה פשוט הסטטוס בנינו או שזה כלל העולם כלפי.

אני שונא את עצמי כי הגעתי למצב הזה.

אני שונא את עצמי כי ככל שהזמן עובר ואני לא רואה אותו, לא חש ממנו אהבה, לא חש עניין,

אני נשאב לצבא. משתקע בו ומטביע את יגוני בו.

אני שונא את עצמי כי אני אוהב אותו והאהבה שלנו לא מספקת.

היא לא חזקה מספיק.

היא לא עוצרת את הזמן, היא לא מכפילה את עצמנו על מנת שנוכל להיות בשני מקומות בו זמנית.

היא אפילו לא מספיק חזקה בשביל להוסיף כמה שעות ביממה או לכל הפחות ליצור שדות קליטה במקום שכוח האל אשר אני נמצא בו.

אהבה מקסימה מרהיבה מלבבת.

לא מסוגלת לעזור בכאב. לא מסוגלת לגרש את הגעגוע, לא עוזרת בלילות ללא שינה מדאגה לעצם קיומה.

אני אוהב אותו. אני מאוהב בו. אני מעריץ אותו.

אני מתגעגע, אני כושל.

פעם האהבה הזו הספיקה.

שוב אלי.