מתברר,

שאם אני רוצה לשתף את החבר שלי בחיי אני יכול, וצריך,

לכתוב בבלוג.

כי בטלפון זה סתם.

כי כשאנו בטלפון הוא מרחיק אותו מאוזנו.

אני לא מתעניין בו.

אני לא שואל לשלומו. אני לא חופר לשלומו.

"מה קורה?" כבר אינו נחשב לרצינות. זה סתם צירוף מילים שאומרים כשמדברים, נכון?

הרי לא יתכן ואני גם מעוניין בתשובה כנה לשאלה הזו.

אני מאוהב.

מאוהב באותה אניגמה שמעולם לא הצלחתי, ועודני לא מצליח, לקרוא.

אותו אחד שגורם לי לבכות כשאני זוכה להתעלמות כשאני לא מבין מה הוביל לכך.

אני לא מבין.

אני לא יודע.

אני לא מכיר אותו כמו שהייתי רוצה. בקווים כלליים ביותר.

אני פגם מהלך.

איך יתכן וישנו בחור מאוהב אשר נמצא במערכת יחסים כמעט שנתיים ועדיין לא מבין מה להגיד לבן זוגו?

המח שלי מתפוצץ.

הלב שלי נקרע.

העיניים צורבות ודומעות.

אני כמו מירס.

במקומות הכי חשובים, עם האנשים הכי יקרים, הקליטה נעלמת.

מזמן לא הרגשתי כמו שאני מרגיש עכשיו.

כזו סלידה מעצמי...

מאז התיכון.

הקור מקיף אותי. אני בצמרמורות.

אני רוצה לברוח למקום חם ואהוב.

אני רוצה לברוח אליו.

אני לא בטוח שהוא יקבל אותי.