מזמן לא ישבתי חשוף כך.
פיזית בעיקר.
בעצם, אני יכול לספור על 3 אצבעות את המקרים בהם הייתי כך, יושב ערום לאחר מקלחת בחדר שלי.
מי שמכיר אותי יודע שאני לא יכול להתפשט ליד אנשים. מעין דפקט, שריטה שנותרה בי צרובה עמוק מדי מהילדות ה"מקסימה" שלי.
אני לא יכול להגיד שצה"ל לא עזר לי בנוגע לכך. המקלחות המשותפות היו הדבר שהכי הפחיד אותי בנוגע לגיוס, עוד כשהייתי קטן.
אז אם בטירונות השתמשתי בתירוץ שאני הומו בשביל להתקלח לבד, כרגע אין לי בעיה להתקלח עם 80 גברים.
אבל זה לא מבטל את העובדה שכשנדרש ממנו צורך מסוים של התפשטות מול אנשים, אני לא מסוגל לכך.
ואם מתייחסים למצב שאני נמצא בו כרגע ספציפית, זה לא דבר מה בכך. העובדה שאני נמצא בחדר שהינו מוגדר כ"שלי" לא הופכת אותו לשלי. להפך. הוא רחוק מכך.
הבית שלי תמיד נראה בעיני כשדה קרב. כמערכה חסרת מנוחה שכל עוד נשימה באפי אני צריך ללחום בשביל לשרוד.
זה לא השתנה.
הבנתי משהו בחצי השעה האחרונה, אחרי התפרצות של אמא שלי.
זה לא ייעלם. זה לא יסתדר.
לא משנה מה אני אעשה, אני תמיד אהיה במצב של מלחמה.
תמיד יהיה משהו רע.
תמיד משהו ישתבש.
תמיד משהו ייהרס.
בין אם זה בצבא,
בין אם זה בבית,
בין אם זה במערכת היחסים שלי.
ואם פן אחד מהם תקין ואני מאושר בו, פן אחר יהיה תופת והאחר יהיה רעוע.
לא יהיה מצב שאני אשב על עלי דפנה.
ואין לי כוח.
למרות שאני יצור לוחמני. למרות שאני ישראלי. למרות שנולדתי למלחמה בתוך מלחמה וגדלתי בה. למרות שרגיעה משגעת אותי,
אני לא רוצה.
אני עייף מדי.
השבוע היה אחד השבועות היותר מתישים שחוויתי במהלך חיי.
חזרתי הביתה בכוונה, בניסיון נואש, לנח. ידעתי שזה לא יצליח.
וזה לא.
אמא שלי לא מסוגלת לראות אותי נח. נהנה. כל פעם היא רק צורחת עלי. היא לא מבינה שאני רק מנסה לעשות קצת כיף כשאני בבית, לא בצבא.
ובגלל שרע לי כל כך בבית אני משתדל לא להיות בו. והיא, היא מתעצבנת יותר. היא צווחת שהבית זה לא תחנת רכבת. אני לא רשאי לבוא לעצור ולהמשיך הלאה. אני לא רשאי לבוא וללכת כאהבת נפשי. ומצד השני, אני לא יכול לנח.
אני לא מבין מה היא רוצה.
אני יודע רק מה אני רוצה.
שקט.
להיעלם.
חג שמח. שתהיה לכם שנה טובה.
בבקשה, שמישהו יכניס אותי לקומה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Dum Dum Philosophy