נסיעה מהירה.

רק שעה ורבע.

התקשרתי כ10 ד' לפני שאני יורד מן האוטובוס, בשביל להודיע שהגעתי.

לא הייתה תגובה.

ירדתי ממנו והתקשרתי שוב.

כלום.

במשך שעה וחצי ישבתי שם, מתקשר כול חמש ד' כשאנו מודע לבא לבוא.

הפלאפון כבוי, אין מענה.

ובכל זאת, המשכתי להתקשר.

לאחר שעה וחצי הלכתי בפקפוק מה לעבר תחנת האוטובוס, בחזרה הביתה.

ישבתי שם בעודי מביט בכמיהה בצג הפלאפון שלי, לשיחה ממנו.

כשהאוטובוס הגיע שוב התקשרתי, עדין כבוי.

עליתי עליו והתקשרתי במחשבה שאני יכול לרדת בתחנה הבאה ולחזור אליו ברגל.

המשיך להיות כבוי.

כשיצאתי מהעיר שלו הפסקתי להתקשר.

אחרי שעה וחצי נוספים הייתי בבית.

עברתי את סף דלתי,

והוא התקשר.

בני משפחתי שלחו בי מבטי נאצה.

עזבתי אותם בהכנות לחג. לא עזרתי.

אני לא יודע מה הפואנטה לפוסט הזה, מלבד לפרוק.

אני לא כועס עליו.

בחרתי שלא.

כי אין טעם.

אז הוא קבע אתי ולא שם שעון מעורר וכך יצא שבזבזתי 4.5 שעות מחיי על כלום.

לא בוכים על חלב שנשפך.

אבל איפה זה מותיר אותנו?

הוא רוצה שנפגש הערב, אחרי ארוחת החג.

איך? אין לי כסף לזה. כבר נסעתי אליו. זה שלא נפגשנו לא מחזיר את הכסף.

ויפה שאני הרווחתי החודש 150 שקל יותר בגלל שאני קצין,

אבל באותה הנשימה הייתי בשתי חתונות.

אני שונא את המצב הזה.