הגעתי אתמול מוקדם. הייתי ב1600 בבית.
מאז הגיוס שלי לא הייתי בשעה הזו בבית בימי חמישי. אם זה כשהייתי רחוק, אז הייתי בנסיעות, ואם זה כשהייתי יחסית קרוב, עוד הייתי בבסיס.
כמובן שביודעי זאת החלטתי לעשות משהו עם בויפרנד.
מצחיקה אותי המילה הזו כעת,
כשאני ניצב בתקופת חתונות.
אני לא יכול להגיד שזה לא פוגע בי בכיס, עמוקות אפילו,
אבל זה משעשע. במיוחד כששלושת הכלות הטריות כשאני נמצא סביבן עדין לא הצליחו לסגל לעצמן את הייחוס "בעל" במקום "חבר".
זה מביא אותי למחשבה על בויפרנד ועלי.
עוד חודש ו13 יום, בערך (כי בכל זאת, אני זכר ואולי אני לא יודע לספור) נחגוג שנתיים.
אחת הכלות, ואחת הידידות הטובות שלי בבסיס, ניגשה אלי כשבועיים לפני חתונתה והעמידה בפני שאלה שידיד טוב שלה, הומו, תהה לעצמו.
איך זה שאנחנו מחזיקים מעמד כל כך רב?
הבטתי בה והבנתי. כי אני בכל זאת לא מנותק מן המציאות ואני מכיר את ה"ראש ההומו". אני מכיר גם את הרצונות החביונות והדחפים שיש לכל בן. וכשמדובר בשני בנים הרבה יותר קל להם "לאחד אינטרסים". וכן, רבים האנשים גם שאינם מתאימים למערכות יחסים. לא בשלים מספיק. במיוחד הומואים אשר מוצאים את סיפוקם. כגון ההומו השני בענף, שפה אחד החלטנו שאין מצב שבעולם שהוא ייכנס למערכת יחסים ואף הוא מצהיר בכך.
ובכל זאת, ישנו פלח אוכלוסייה שאכן רוצה, מעדיף, מחפש ושוקד על מערכת יחסים ארוכת טווח.
אני לא יכול אחרת. אני לא יכול לראות את עצמי רץ מבחור לבחור ובמיוחד לא בשביל סטוצים.
אבל זה בגלל שיש בי את המכשולים שבי.
אבל אני גולש מהנושא.
עניתי לה. זה כמו כול מערכת יחסים. אם הזוג באמת רוצה ועובד קשה הם יחזיקו מעמד. למרות שקשה, ואני לא יכול להגיד שבמערכת היחסים שלי הכול נוצץ ומלבב. ממש לא. האמת היא שהתקופה האחרונה קשה עלינו.
אבל הכול בר פיתרון, כי אנו באמת רוצים בכך.
וכעת אסגור את המעגל שבגללו התחלתי את כל הנושא הזה. המילה "בויפרנד".
הוא כבר אינו בויפרנד. כבר הרבה זמן הוא לא כזה.
הוא בן זוגי. הוא אחד שאני לא אתבייש להיות בעלו ואף יש פעמים שאני חולם על כך, לקרוא לו והוא יקרא לי. לכן אני משועשע מתגובת הכלות. אני לעולם לא אתבלבל. אני אקרא לו ארוסי, ואז בעלי.
ועכשיו יש לציין שהפוסט נכתב בשני זמנים שונים. עד כה הוא נכתב ביום חמישי, כעת, שישי.
כעת, אני אחרי הדייט שלנו.
יצאנו לת"א, לשד' רוטשילד. וכמה שלא מרתק ונדוש זה יכול להיות,
זה שונה כל פעם מחדש.
בויפרנד שונא את ת"א. בייחוד כשהוא מגיע עם הרכב. במיוחד בחמישי. במיוחד כשאין חנייה.
ומצאנו חנייה. ואחת מסוגננת במיוחד.
ישבנו בסושיה וטעמתי לראשונה את הפלסטלינה הירוקה.
אני פשוט אשכנזי מדי ואני מפחד לנסות דברים חריפים. אבל זה לא היה כזה חריף. מתברר שזה כמו חזרת, ואני אוהב חזרת.
לאחר מכן הסתובבנו לתומנו והתיישבנו על אחד הספסלים היותר צפוניים אשר בשדרה מאחר וכל השאר היו תפוסים ע"י זוגות, מחציתם גאים.
הצחיקה אותי העובדה שכל יצור אשר עבר בשדרה, בין אם הוא אנוש, שיכור, כלב, חתול, בת, בהה בנו.
היו את אלו אשר הבחינו שאני נותן בהם מבט של "רוצים תמונה למזכרת?" ויישרו מבט לאספלט, והיו את אלו אשר בהו בי כל כך באיתנות שהרגשת החילול שבי צפה ולהם הרמתי גבה.
מה שהטריד אותי ונראה לי לא מובן הייתה העובדה שלא משנה מאיזה כיוון הישות מגיעה, בין אם זה מהצפון או מהדרום,
הבהייה התקיימה. והרי מי שהגיע מן הדרום לבטח צפה ברבבות זוגות גאים, אז מה ההפתעה הגדולה של עוד זוג גאה שיושב וצוחק לעצמו?
נו, מילא.
משם המשכנו למקס ברנר, ושוב, קיללנו בסוף את הרגע. אף על פי שזה רומנטי ומתוק עד מוות מהיר מהתקף לב.
לבסוף,
בן זוגי היקר נתן לי חוויה שמעולם לא חלמתי עליה.
היציאה הזו נכנסה לשלושת היציאות הכי מהנות שהיו לנו.
אני פשוט אוהב אותו.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Dum Dum Philosophy