לא דיברנו בערב שלפני.
הרגשתי מוזר.
אני מרגיש מוזר.
פתאום זה שונה, זה אחרת.
זה לא אני, זה הוא.
הוא זה שלא זמין עכשיו 24 שעות, אני זה שמחכה לשיחות הקצרות והמתומצתות שלו.
האלו שבאות שנייה לפני השינה, כי חייבים להתקשר כדי להגיד שהכול בסדר.
השיחות הללו שרק כשאהובך עונה ואתה נושם עמוקות אני מבחין לפתע עד כמה אתה עייף ושכל רצונך זה לישון.
במבוכה מתנצל ומבקש ללכת לישון.
בשישי, כשגשם זלעפות נוחת על ראשי, ברקים מסנוורים את עיני ורעמים מחרישים את אוזניי,
יצאתי אליו.
לראות אותו.
אחרי כל כך הרבה זמן.
ככל שהתקרבתי אליו חשתי חום מתלהט בי.
כשהתקרבתי לתחנת הרכבת ראיתי בבואה מרוחקת של חייל תמיר שבדיוק התחיל להיאבק עם כרטיסו במעבר.
ניסיתי לראות מעבר לאותו החייל.
הרי, איך אפשר ולפספס את מאהבי? הוא תמיד מתבלט בשטח.
ובכל זאת, אותו חייל חסם את שדה הראייה שלי ולא אפשר לי לראותו מה הולך מאחוריו. לא ראיתי מישהו גבוה אשר מסתרך אחריו וחשתי מוזר כי הרי הוא אמור להיות שם.
עם התקרבותי לכניסה לרכבת חשתי צורך בלתי מוסבר לשים לב לאותו חייל.
הוא היה רם, חתיך, ומעט מסורבל. הוא הסתבך עם שני תיקי ענק שהרימם על מנת לעבור.
חייל חדש לבטח, המדים שלו נצנצו. ויחד עם זאת הם ישבו עליו כל כך טוב.
נעצרתי באחת.
סקרתי אותו שוב.
מנעליו החדשות המנצנצות, במעלה רגליו האיתנות והארוכות ועד לכתפיו הרחבות.
פרצוף נושא חיוך. עיניים עם ברק.
והאף שאני כל כך אוהב.
הרגשתי את הלמות לבי בקצות אצבעותיי.
הרגשתי כאילו חזרתי שנתיים אחורה, לאותה נקודת הזמן שראיתי אותו וחשתי משהו שונה. לאותה נקודה בזמן שבה החלטתי שהוא חייב להיות שלי, ושאין מצב שאני עוזב אותו בסיום היום כשהוא לא שלי.
כ-9 ימים לפני שיש לנו שנתיים חשתי שוב איך שחשתי לראשונה.
איך שמרגישים את הלמות הלב בכל האזורי הפריפריה בגוף, מתדפק בראשי,
כשנשמתי עצורה ולבי נדם מיופי.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Dum Dum Philosophy