כמו בעת ההיא,

הם ירדו במדרגות עם עיניים נוצצות בסודיות מההולך לקרות.

עם לא פחות התלהבות מאז.

עם לא פחות חוסר סבלנות.

שניהם בוגרים יותר.

שניהם גדולים יותר.

שניהם חכמים יותר,

ושניהם מנוסים יותר.

אך איכשהו, מסיבה לא ברורה,

הם גם לא פחות תמימים מאז.

בתום גרם המדרגות,

שלא השתנה עם הזמן,

נעצרו הם.

האחד בהה בתצורת עיניו של האחר ומבטו השתקף מהן.

הוא לא הספיק אפילו לחייך,

וכבר חש את הרכות המחממת של שפתיו של האחר מוצמדת לשלו.

עיניו נעצמו מאליהן והוא התמכר למגע המשכר הזה.

כשפסקו,

לפני שהספיק לסיים את הנשימה העמוקה של 'אחרי', הבחור פנה אליו.

ביטא את מחשבתו במילים גשמיות.

"... לפני שנתיים".

הנשיקה הראשונה אתו.