הוא לא עשה שום דבר רע.

להפך.

הוא עשה הכל על מנת שזה לא ימות. הוא השתנה.

הוא קיבל ביקורת, הסיק מסקנות, הוציא תוכניות לפועל וביצע אותן.

אני.

אני הוא הפגם.

אני זה שחיפש אחרי משהו שחסר. אותו משהו שנתן לי הרגשה רעה, אותה הרגשה שלא נתנה לי מנוח.

אותה אחת שאמרה לי עמוק בלב שזה צריך להיות אחרת. שאני זקוק למשהו שונה.

ולא הבנתי אותה.

לא הבנתי את עצמי.

ואני, אני ניסיתי להיות אתו כל כך מושלם שלא הצלחתי להעלות על דעתי שזה אני.

אבל זה כן.

אני השתנתי ולא שמתי לב.

אני האשמתי אותו בכך שרע לי בלי לחשוב בכלל מה באמת המקור לכל הרגשות הללו.

אז זה הזמן. והתקופה. ואני.

כי עכשיו,

אחרי שנתיים וכמעט שלושה חודשים אני זקוק, רוצה וצריך משהו אחר. שונה.

הרצונות והציפיות שלי מבן זוגי גדלו בלי שאף אחד מאתנו שם לב.

שום דבר לא השתנה יותר מדי במערכת היחסים שלנו. היא, כשלעצמה, נשארה כמו שהיא.

אבל זה כבר לא מתאים לי. עד כמה שרע לי לומר זאת.

כי אני כבר לא יכול למלא את עצמי באושר ואני לא יכול להיות היצור הכי עליז בעולם. מנת האהבה הקבועה שקיבלתי כבר לא ממלאת את הצלחת.

אני לא בטוח שהוא מבין.

אני לא בטוח שאני מבין.

אבל פגעתי בו, בטיפשותי המעושה ל'לא לפגוע בו'.

ויצאתי הכי קלישאי שיש. "זה לא אתה, זה אני".

ובדרך הכי נוראה שיש.

ואני לא רוצה.

אני לא רוצה שהוא ירגיש רע. אני לא רוצה שהוא יאשים את עצמו. אני לא רוצה שהוא יקמול.

וזו חשיבה כל כך... נאיבית.

כי זה יקרה. ברור שזה יקרה.

כי אני חתיכת אגואיסט לא מתחשב שאין בו שום רצון לעשות טוב לאחרים.

טוב, לא. לא נכון.

אני פשוט...

כן אגואיסט. אני כן חושב על עצמי. אני רוצה רוצה למלא את עצמי מחדש.

אני כן רוצה מערכת יחסים שממלאת אותי, כמו שהייתה לי.

המגבלות שהיו בזאת פשוט... הכריעו אותי.

זה לא הוא.

זה אני.

אני והמצב.

או רק אני. אני ותפישת עולמי. החדשה מתברר.

אני חושב עלי. אני לא יכול להיות אתו רק כי הוא חשוב לי ואני לא רוצה לפגוע בו. זה לא יהיה פייר כלפיו.

ובכל זאת,

רצחתי אותו.