הוא רואה אותי, צופה בי, קורא אותי כמו שמעולם לא קראו.

כל תנועה, כל מחווה,

כל הרגשה וכל מחשבה.

הוא יודע.

הוא שם לב. הוא יודע איך להגיב.

הוא לא שופט ולא כועס, לא מעל פני השטח בכל אופן.

הוא אוהב אותי ומכבד,

הוא מוקיר ומעריך.

הוא רוצה אותי לידו אף על פי שאני העדפתי שלא.

ולא בגללו אלא בגלל כל השאר.

אם כבר, אז הוא זה שהופך את הכל לנסבל.

כל פעם מחדש אני מתפלא על ההבנה שלו. על ההפנמה ועל הביטוי שלי בדבריו.

איכשהו, כשהדברים יוצאים מפיו הם טהורים, מוחלטים ומבטאים אותי בצורה האולטימטיבית ביותר.

זה היה מרתיע אותי, אם הוא היה הופך לאויב שלי. כי הוא לא שווה לי ערך.

הוא חזק יותר.

אני ירא מפניו. באותה המידה שאני מתפלא על כך שהוא קורא אותי כמו ספר פתוח, זה גם מפחיד.

אני משקשק מפחד.

לעיתים, ישנם דברים שאני לא רוצה לפתוח, והוא, הוא בכל זאת רואה.

אני מודה לסנטה כל פעם מחדש שהוא, אותו יציר חזק הפך למגני.

הוא יכול לעשות דברים שאני לא יכול לעשות. ואפילו, אין לי כל צורך (אף על פי שאני לא בטוח שישנה לי היכולת)  לתמרן אותו לצרכי. כל מה שאני צריך לעשות, וזה הדבר הכי פשוט בעולם, זה לדבר אתו.

הוא פועל לטובתי יותר מאשר אי פעם שיערתי, ולעיתים הוא עושה זאת גם מאחורי גבי.

אני אוהב אותו כי הוא אדם טוב.

אני אוהב אותו כי הוא מצחיק אותי.

אני אוהב אותו כי הוא קשור לדבר שמסיח את דעתי,

אותו דבר עצום, שהפך לעצם מחנק בגרון של חיי.

אל נא תטעו ותחשבו שאני מאוהב בו. אני סך הכל שמח שיש לי אותו שם,

בצבא.

כי שם אני כל הזמן. ושם אני משתקע.

לשם אני בורח. זהו מעין התירוץ של חיי.

אני שמח בצבא. אני מאושר שם.

אני מאוהב בתפקיד שלי.

אני קורן.

וזה האנשים. וזה אותו אחד.

והוא לא המפקד שלי. אבל הייתי מת שיהיה.

ובעניין חיי,

 little piece of heaven turns too dark