"ברזלן תורן, כאן שמיר גימל. הגיעו גלגלים, עבור"

הכירו נא משפט שכיח בנדב"ר. נוהל דיבור ברשת. אותה שפה נורא "סודית" שמלבד האויבים שלנו, אף אחד לא כ-זה בקיא בה.

ומי שבכלל לא קרוב ללהבין, זו שפת ה"קודים" שבה מדברים במערכות הקשר בצה"ל, בין המכשירים.

הפירוש של משפט כה מורכב זה הוא: קצין תורן, מדבר הש"ג. רכב הגיע.

בפירוש חופשי כמובן, כי כאמור, אני רק קצין ולא אויב כך שאולי רמת הנדבר שלי אינה גבוהה מספיק בשביל לפרש.

בשבת האחרונה נפל הפור והבסיס חלק את אושרו עמי, וכך נשארתי לסגור כאשר אני מתפקד בתור קצין האבטחה השרמנטי משהו.

בהתאם לכך לא הייתה לי בעיה שמשפטים כאלו יפלטו ממכשיר הקשר שהיה צמוד אלי,

אבל זו כבר בעיה כשמשפט זה נשמע מתוך המירס שלי.

ידעתי שאני לא צריך לשים בש"ג מג"בניק!

עכשיו, בגדול, אני שמח בחלקי בכל הנוגע ללהיות קצין כי אני מטורף על התפקיד שלי, אבל כמו שחייל רגיל אינו אוהב שמירות אני לא אוהב להיות קצין תורן.

מהסיבה הפשוטה שאני לא אוהב לקפוץ. וחייבים לקיים הקפצות בכל יום.

אני לא רוצה להגיד שאני עצלן שסולד מכל תנועה פיזית, אני צורח את זה ומסתובב עם שלט על המצח שלי.

נו, באמת. אם הייתי אוהב כושר והיה לי את הפרופיל לכך הייתי הולך לקרבי. במקום זאת השחזתי יותר את מוחי הנעלה והשתמשתי בכישורי לשוני על מנת להביא את עצמי לאן שאני נמצא כיום.

אבל אין שום קשר בין המציאות לבין חריפות לשוני הנגררת ממוחי. לא משנה עד כמה אני חריף זה לא מביא ביטוי פיזי לכך,

ובאמת שניסיתי כך שאם יורשה לי להגיד, פרופסור אקס, מות!

סגרתי שבת עם אחד המפקדים התורנים היותר אדוקים בהלכות הפקודות (צהוב רצח שאפילו GLEE היו מסתנוורים) אשר מין הסתם, דרש ממני לקפוץ לקצה השני של הבסיס ומי יודע איזו מלחמה הוא חשב שהוא נכנס אליה.

אני, בתור קצין אחראי מוביל ומנהיג, שילחתי את כיתת הכוננות קדימה, בלעדיי.

בסוף ההקפצה כאשר הפרצוץ של המפקד הפך ליותר מללא נסבל, שאלתי אותו בנימוס רב ובהתחנחנות, "מה לעזאזל הבעיה שלך?"

מתברר שהוא לא הבין את המהלך המבריק שניהלתי בזמן ההקפצה. הוא לא הבין למה אני לא הובלתי את הכח בחתירה למגע.

אידיוט.

אני: "מה זאת אומרת? מה הדבר הכי חשוב במערכה? מיקום המפקד. נכון?"

מפקד: "נכון".

אני: "יפה. אז אני בחרתי שהם יובילו מהסיבה הפשוטה שאני רובאי 03 בלחץ והם רובאי 07 בראבק". (והם גברברים צעירים שמחוייבים להישמע לפקודתי ולכן הם עושים מה שאני אומר להם בהסוואה לכך שאני עצלן)

כמובן שאותו מפקד תורן, בסיום המשמרת שלנו בראשון, הילל אותי ואמר שזו הייתה החלטה מצויינת.

ברור שמצויינת, אני לא רצתי. כבר פתיחה טובה.

פורים.

חג. שמחה. אושר. אלכוהול במצוות אדוניי.

מות!

סעמק אמק! סבבה?

סבבה!

הבסיס המלבלב שלי החליט להקים קרנבל לילדי הקבע מה שאומר שאני אחזור מקוצרת ע"מ לקום בשעה מוקדמת מדי בבוקר בראשון בשביל להקין דוכן, להתחפש, ובנוסף להיות בייביסטר של מליון ואחד ילדים.

וכמובן כשיש את המסיבה לנו, בפאב, אני אהיה כבר בשטח מתרוצץ לי ומנהל מלחמה.

ממש אחלה חג.