אחרי מקוצרת מתישה (תחזרו אתם בשבת לבסיס כדי לגלות שפעם הבאה שתשנו תהיה רק לאחר 48 שעות ואז תגידו לי אם זה מתיש או לא) הודיע לי מפקדי היקר שככל הנראה אני יוצא גם שו"ש. וזאת לאחר שבתקופה האחרונה אני חוזר כל הזמן מקוצרות.

הסתכלתי עליו בעיני הירוקות מדהימות שצבע המדים מדגיש אותם,

הסטתי את מבטי אל דרגותיו האצילות (שני פלאפלים, סגן אלוף), העברתי לדרגותי המבישות (ארון מסכן, סגן משנה),

פלפלתי בריסיי העבים והארוכים,

הרמתי את שפתי לחצי חיוך ופתחתי את פי.

"שוש אחרי מקוצרת...

"תגידי לי, מתישהו פספתי את גיוסי לקרבי?!"

מה לא עשיתי כדי לא להיות כזה: ניחנתי בגנים מלבלבים שקבעו את פרופילי על 64, הלכתי ללימודים על חשבון הצבא שחס וחלילה לא יחליטו בטעות לשלוח אותי למשהו שהוא לא יותר מתומך לחימה אם במקרה יחליטו שאני בריא כשור,

וכמובן שהתפנקתי בדובדבן שעל הקצפת, כ"מ (כושר מוגבל) 2 מהרופא בשביל קורס הקצינים. כי מי זה צה"ל שיצווה עלי לרוץ?

יציאה מעין זו נקראת "חוסר טאקט" מפי הבריות.

ואני, מפי אותם בריות, מלך חסרי הטאקט. אך אני לא נעלב. זה חלק ממני, מהקסם המרהיב שזורם בעורקיי.

כמובן שהמפקד שלי כבר שמע יציאות כאלו שלי. הרי, בסך הכל, אני קצין שניחן ביכולת חדות לשון וציניות גבוהה מדי בשביל החיל שלו ואי אפשר לפספס זאת כשאני גם חסר טאקט ואני אומר כל העולה בראשי וגם כמובן, שאני חש נעלה ונשגב מעל שאר בעלי החיים האנושיים המשוטטים על פני פלנטה זו. כי נו, אני פשוט לא לרמה שלהם.

אז הוא סא"ל חדש שחש מג"ד, ואני סג"ם שהפעם האחרונה שלא הייתה לו סג"מת הייתה כשיצאתי מהחור הזה שמקושר לאמא שלי. אכפת לי. שנינו חשים שנינו בטוחים שאנחנו שולטים בעולם, ושנינו מתנגחים אחד בשני בלי להתחשב יותר מדי.

אני מניח שהוא היה אומר לי משהו על זה, כי הפגיעה בכבודו לא הייתה מותירה לו אחרת,

אלא שאני לא עוצר רק בדרגות מעין אלו.

למשל, יצאתי על אלופי משנה וכמובן על קצין החיל הראשי שלי, תת אלוף בדרגתו.

לא בכוונה כמובן, אני פשוט לא שמתי לב שאותם קצינים הם גם בריות שאינן מסוגלות להבחין בין המציאות והרציניות לציניות. בושה.

לקראת סיום ההשלמה החילית שלי, הפרק האחרון של קורס הקצינים, מפקד בסיס ההדרכה שלנו תחקר אותי בנוגע לתרגיל מסוים.

כשפתחתי את פי הוא עצר אותי, ואמר לי להתחיל ולהסביר מההתחלה.

אני: "מההתחלה התחלה?"

הוא: "לשם בדר"כ אני מתכוון כשאני אומר 'התחלה'".

אני: "טוב... אז פעם היה בום גדול שלימים נקרא 'המפץ הגדול'..."

ואם מדברים על הדרג הבכיר של החיל שלי, באחד מימות השבוע הזה הייתה השתלמות חילית שאני עשיתי את התצוגה שלה (ולכן הטחינות האלו של מקוצרות),

שבה פגשתי הרבה מן המג"דים ומ"פ המילואים שלנו, וכולנו כמעט ורקדנו הורה מרוב אושר. האיחוד היה יותר מרגש מאיחוד בית האח הגדול! (השטות נגמרה? כי לא ראיתי. הייתי עסוק בלהטחן בשטח ולאכול להנהתי מנות קרב [אין כבר לוף!!!! R$%^$#^^$#])

לאחר שהצבתי את כל התל"קים שהכנתי עם כל העזרים, המפות, הספרות והשולחנות ניצבתי בגאוות יחידה עם חזה נפוח ממול וחייכתי לעצמי. טחינה, טחינה אבל לפחות זה נראה חומוס.

בזמן התלהבות עצמית זו, שמתי לב שנכנס צל לזוית עיני, מישהו נעמד מאחורי. הוא שאל שאלה על התורה החילית ועניתי לו.

הוא המשיך לשאול שאלות ואני המשכתי לענות בציניות מהולה בחוסר טאקט מובהק, אבל ללא כל צל של ספק, תשובותיי היו נכונות. מה שהפריע לי זו העובדה שהקול שלו נשמע לי מוכר, אבל לא יכולתי להצביע בראשי על הדמות עצמה.

פתאום שמעתי חרחורים. הסתכלתי לשמאלי וראיתי את הקצין הצעיר של הענף עומד לידי, מחוויר ומתחיל להחליף צבעים. הרמתי גבה, כהרגלי (זה וחוסר טאקט הם בערך סימן ההיכר שלי), והחלטתי לבדוק מי זה אותו בעל קול מוכר.

הסתובבתי ובזוית עיני ראיתי אותו עומד בחצי חיוך עם משקפי שמש.

בלי להתבלבל יותר מדי שלפתי מתוך פי את צמד המילים "ממצב רובן?!".

חייכתי לעצמי בעודי מבין שאולי זו הייתה הפעם שלא הייתי צריך לפתוח את פי ואולי לנסות ולשלוט בחוסר הטאקט שלי.

הצדעתי.

בכל זאת, לא כל יום קצין החיל הראשי שלי נעמד מאחורי כשאני עוקץ את התורה החילית.

פניתי לקצין הצעיר ושאלתי אותו מה הוא מתרגש, הוא סך הכל בדרגה הכי בכירה בחיל ואנחנו הכי נמוכה.

קצין החיל הראשי המשיך להסתכל עלי ואז אמר "זה אתה עם ה'בום', לא?"

אז הסמקתי.

אני אגדה בחיל!

ואם נסגור מעגל,

המפקד היקר שלי התחיל להאדים לאחר שהוא שמע את תגובתי לדבריו.

ואני בכלל לא מבין, אם רבים ממנו קיבלו אותי, הוא גם צריך. אני מצוין במה שאני עושה,

לא סתם אני מסיים מוקדם את התפקיד שלי ונשלח לגדודים במקום להמשיך במסלול מטה.

הוא ניסה להסביר לי ששבוע הבא יש תרגיל כשאני אמור להיות קצין הבטיחות בו של הפלוגה שלנו ומאחר וסיורי הבטיחות מתקיימים בשישי,

אני יוצא בשישי אחריהם.

הבנתי שעומד מולי בלוק לבנים.

הנהתי לאות הסכמה ועזבתי למשרדי.

התיישבתי מהורהר בכיסאי והרמתי טלפון.

"הלו, צעיר?

"ברכותיי, אתה יוצא שוש".

מי ייתן וסנטה ימלא את חיי בצעירים פעורים,

שיהיה לכולנו סופ"ש מלבלב בלי מקוצרת!