מחר.
מחר שוב עורי יצרב בשמש.
מחר שוב אתהה לעצמי מה יותר טוב, להפשיל שרוולים מהחום או להשאירם בשביל לא להשתזף.
מחר שוב אהיה עסוק. יותר מתמיד.
מחר שוב לא יהיה לי זמן לחשוב יותר מדי, להתעמק יותר מדי, בעצמי.
מחר שוב אלבש ירוק.
מחר שוב אשא נשק.
מחר שוב אהיה חייל.
מחר שוב אהיה קצין.
מחר שוב הזמן יעמוד מלכת כשכל העולם ימשיך במרוצתו.
אני רוצה שמחר יגיע.
זו מחלה, חופש. זה דבר מוכן. לאנשים שלא רגילים אליו, שלא חוו אותו זמן רבים.
להרבה אנשים בהרבה מסגרות זה קורה, זה קרה וזה יקרה.
אני מבניהם. אני לא רגיל שיש לי יותר משלושה ימים להספיק את כל מה שאני רוצה לפני שאני צריך לחזור למסגרת.
הפעם, בפעם הראשונה מאז גיוסי, הייתי בהדממה שלא כללה אותי במעגלי האבטחה.
קיבלתי לעצמי חופשה (כפויה, אך בכל זאת חופשה) של 10 יממות.
הפעם האחרונה שאני הייתי בחופשה שעלתה על יומיים וחצי הייתה לפני 8 חודשים.
לכן טבעי לחלוטין, שעם על ההתפתחויות האחרונות בחיי, אני לא אמצא את עצמי.
לא ידעתי מה לעשות עם עצמי וכמובן שאני רואה את החופשה הזו בתור כישלון חרוץ מאחר ולא מימשתי אפילו ממחצית הדברים שרציתי להספיק.
וזה קרה בשל האנשים שרציתי לעשות את זה אתם.
לא מזמן קיבלתי הזמנה לקבוצה בפייסבוק. "גם אני שוקל לעזוב את החבר שיצא לקצונה". בדיחה, אפשר להגיד שקצת זדונית אבל ללא כל צל של ספק,
היא בהחלט מצביעה על מצבי העגום.
עכשיו, יותר מתמיד, כשאני נמצא בבית, שמתי לב שכלל החברים שלי המשיכו הלאה. בלעדיי. הם עדיין זוכרים אותי במהומהם אבל זה רק זיכרון קלוש.
אני כבר לא המנהיג. אני כבר לא המרכז של העניינים. אני זה לא אותו אחד שמתאמים אתו הכל.
עם זאת, אני מניח שהדבר שהכי בלט בחיסרונו במהלך החופשה הזו היא מערכת יחסים.
אני מתגעגע לרעיון שלה. לקסם. לנשיקות, לחיבוקים, למגע, לחום.
וכשבשישי ישבו מסביבי רק זוגות גאים, מאושרים, מכורבלים בתוך עצמם, חשתי זאת בעוצמה צורבת.
ושוב, העבר על וצף והתגעגעתי אליו.
אל הקשר שלנו.
כי אני אוהב אותו. אבל אני צריך לתת לו מרחב כי אני לא יכול לספק לו את מה שהוא רוצה וצריך.
נפרדנו.
אני כבר משתוקק לחזור לשם. למדבר.
שם, הכל נשכח ונדחק למעמקי מוחי. שם אין לי זמן לחשוב על עצמי.
שם אני הופך לכלי בידי המערכת.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Dum Dum Philosophy