והאסימון עוד לא נפל.

אני בורח ממנו כאילו צליל נשיקתו על הקרעקע תשמע לי כמטח יורים בהוצאה להורג.

נעים לי לחייך ולשמוח לאידי על הישגיי, על ההצטיינות בפני מפקדיי ועל הגמול שאני זוכה לו מהם.

אני אפילו קצת מתלהב, מסתובב כבריה עליזה בבסיס ובשאר העולם ומכריז בגאווה שאני את תפקידי סיימתי. מוקדם. כי אני טוב.

ובכל זאת, זה היה רחוק. עד מאוד.

כי למרות הראיונות ולמרות התהליכים, לא נתנו לי תאריך. הייתה השערה. של פלוס מינוס חודש.

וזה חודש. והוא רחוק.

והזמן מש ונע והנה אותו חודש כמעט ובפתח.

ובכל זאת, זה רחוק. כי זה חודש.

ועכשיו קיבלתי שיחת טלפון מהמפקד.

יש תאריך.

והבחילה מתחילה.

לא מהתלהבות מהתפקיד החדש.

פחד. חשש.

כי חייתי בבועה. ידעתי שזו בועה. פרחתי בבועה כי זו בועה.

חממה מרהיבה של אושר ואהבה.

כי בבסיס שלי, לא שנאתי אף אחד, ואף אחד לא שנא אותי למיטב ידיעתי. הסתדרתי עם כולם.

ואם היה איזשהו חייל שלא אהב אותי, לא ידעתי זאת. אני לא אפריז ואגזים ואומר שלא היה דבר כזה, כי בכל זאת,

אני קצין וזה כבר נותן לחיילים לגיטמציה לשנוא אותי. אבל אני לא הרגשתי זאת, וזה מה שחשוב לי.

אבל זה נגמר.

כל האהבה האושר והשמחה נמוגו.

כי אני עוזב.

אני לא רוצה.

אני יודע שבגדוד החדש שלי אני לא אקבל את האהבה הזו. את הערכה, את הדאגה.

את האנשים.

כי האנשים עושים את כל ההבדל.

לא יהיה לי מפקד כמו שהיה לי. שלא לדבר על דרגתו,

שפתאום מסא"ל המפקד שלי יהיה איזה סרן.

והעבודה, תהיה קשה יותר כי ידרשו ממני יותר.

והחיילים והנגדים שלי... אני לא יודע.

אני מניח שזה בסדר לחשוש.

ואני יודע שעד שאני לא אגיע לשם ואתחיל להתמודד עם הכל אני לא אדע איך זה.

אני מניח אבל, שפחות החשש הוא זה שמפריע לי.

מה באמת מעיק עלי זו העצבות הזו.

של סיום תקופה.

כל כך מופלאה.

אז יש תאריך.

סיום.

קץ.

כגליוטינה מעל ראשי.