"אני זוכר את הפעם הראשונה שניסיתי להתקשר אליך,

'זאת הפעם הראשונה שהתרגשתי כל כך

לא הצלחתי לדבר כשהמזכירה שלך ענתה

לא התבלבלתי, רק פחדתי מעט

סגרתי את הטלפון בנשימה כבדה.'

אני זוכר את הפעם הראשונה שהחלטתי שאתה תהיה שלי, וזה זיכרון כל כך חזק שלעולם הוא לא יישכח ממני.

אני זוכר שכל מה שחשבתי לעצמי זה,

'מתי נתנשק

דיברנו על הלילה

תשוקה גדולה

במסווה של רומנטיקה.'

אני זוכר את היומיים שלאחר מכן. את קביעת האלים, שזירת גורלנו כאגדת קיסוס וקיסוסית.

'זה כתוב בספרים בשירים במפות הכוכבים

מה כולם מחפשים את האושר מקווים.'

את הפעם הראשונה שכתבתי עליך לאחר זאת,

לעמוד בצוק הגבוהה בעולם, להסתכל מעבר לשפה ולא לראות את הסוף. להרגיש את הרוח מנסה לנתק אותי מהרצפה, לנסות לנשום דרך אף צורב מרוב קור, לעצום עיניים, לפרוש ידיים ולקפוץ.

לא לראות, לא להרגיש, לא להריח, לא לשמוע, לא לזעוק- הפה חתום בחיוך.

נפילה אינסופית שמסתיימת במיזוג ידיים.

גדולות, חזקות, חמות, עוטפות, אוהבות.

להרגיש את החום עוטף, לשמוע את קראתי השקטה לשמי, להריח את ריחו, לפוקח את העיניים ולטבוע השלו. לסוף הסונטה הנצחית הזו אני פוצה את פי ואומר את מה שיחתום את הכל: "אני אוהב אותך".'..."

זה העמוד הראשון מספרון שהכנתי לו.

מצאתי אותו בזמן שחיפשתי בספרייה שלי אחר חומרים לקורס הקצינים.

יש לי שתי חיילות שאני לא מתכוון שלא יגיעו יותר ממוכנות להכנה.

הוא היה קבור תחת מדף עמוס. שכחתי אותו.

עוד תזכורת אליו.

ככל שהזמן חולף אני מוצא יותר ויותר דברים שהכנתי לו, אלו שסיימתי, ואלו שלא,

ולא הספקתי למסור לו אותם.

לפיהם אי אפשר מאשר לא לפרש את פשר הפרידה שלנו כמשהו שלא היה מתוכנן.

ואכן, זה כלל לא היה מתוכנן.

אני לא יודע מה אתו ואני מחזיק את עצמי לא לבדוק.

גם עכשיו, הוא התחבר למסנג'ר. אני די בטוח שהוא חסם אותי, כפי שהוא מחק אותי מהפייסבוק.

אבל מעניין אותי.

אני רוצה לדעת מה אתו.

במשך יותר משנתיים הוא היה הנפש הכי יקרה לי.

עכשיו, לפי בקשתו,

אני אפילו לא מעז להתקשר לשאול אותו.

חברי מפחידים אותי בנזק שאני יכול לגרום,

ובכל זאת, פשוט לקום וללכת בלי להסתכל לאחור אני לא מסוגל.

אני כן ממשיך בחיי, בערך.

הייתה לי הארה היום.

מוחי, מבריק ככל שלא יהיה, כאין וכאפס לעומת המלומדים.

אני רוצה ללמוד. אני כמהה ללמוד.

אם עד היום השתעשעתי לי בספרות הפילוסופיה כרגע היא הכניעה אותי. אני טיפש ובור ויש לי כל כך הרבה ללמוד. ואני צריך. וזה כיוון, וזה טוב. כי עד כה לא היה לי.

אני רוצה ללמוד תיאולוגיה ומדע. פילוסופיה והיסטוריה.

אני רוצה להפוך את המח שלי למשהו בעל משמעות, בעל ידע.

לרומם את רוחי מקיומי הגשמי.

כי כאשר אבין את מלוא כוחו של מוחי, אזי אהפך לאל.

אפשר לחשוב שנטרפה עלי דעתי לאור שתי השורות האחרונות שכתבתי,

אבל היא לא. אאורקה לתכליתי.

יקירי הגאונים, האומנים, הפילוסופים, המדענים...

אאמן את מוחי להצטרך לשורותיכם.

מי ייתן וסנטה ינחה את דרכי.