לא התחיל בקלות.

נחתתי בגדוד ונשארתי שם לשבועיים.

נחתתי לביקורות, לעבודות על מה לעשות במקרי חירום ועל מחלקתי.

נגדי הבכירים (אין לי נגדים צעירים) בוחנים אותי בדקדקנות.

החיילים מותחים את הקווים,

והמג"ד שלי מתקיל אותי בשאלות (אך אני לא נופל, אלא מתעלה על עצמי והוא רק מחייך לעצמו בזוית פיו).

ירדתי במשקל.

הפסקתי לישון.

לעיתים כשאני סוקר את רשימת המטלות שלי אני כמעט וקורס, ואז אני לוקח לעצמי פסק זמן. כוס תה.

וממשיך.

אני חי על כוסות תה. שתי כפיות הסוכר הן הקלוריות היחידות כמעט שנכנסות לגופי.

הזמן טס ואני לא שם שכבר לילה, ולאחר מכן כבר בוקר.

העבודה נראת כבלתי נגמרת,

וכהיפוך מכך קיצבת הטלפון שלי נעלמת בשבוע כמעט.

ועם זאת,

אני שמתי לב שאני מפקד מחלקה רק לאחר שהייתי צריך לחתום על יום חופש בשביל החיילות שלי.

תחת ה"מפקד הישיר". כי זה אני.

המפקד.