"אתה יודע, אתה לא מדבר יפה לחיילים שלך. אולי כדאי שתנסה להיות נחמד אליהם?" - חיילת שלי.
"אני חושב שבעצם מתחת לכל מעטה הציניות הקשוחה הזו מסתררת בך עמוק בפנים עוד ציניות שרק מחכה להתפרץ"- מדריך שהתלוותי אליו לטיול.
"למה אתה תוקפני כל כך? לכל דבר יש לך דבר לומר. אתה תמיד מגיב. אתה תמיד שולף איזו תשובה שנונה... זה בגלל שכשהיית קטן ירדו עליך כל הזמן ועכשיו יש לך מעין דחף בלתי מוסבר להגיב לכל מה שאומרים לך כדי להוכיח לעצמך שאתה שולט במצב ולא יכולים להכניס לך"- קצין שעשיתי אתו אבט"ש.
שלושה דעות עלי מהזמן האחרון שאני מוציא כרגע מזיכרוני הדל.
יש עוד הרבה, מגוונות ואחרות.
כמעט וכאילו לכל אחד יש שכל שיכול לייצר לעצמו סוג של חשיבה שבסופה ישנה מחשבה ודעה, עלי.
אני יודע שאני ציני. ברמות ערטילאיות. אני מעין יישות מרהיבה שאבוי לאדם שינסה להתנגש בה מילולית כי תמיד יש לי מה להגיד ורק לעיתים נדירות אני לא אומר את המילה האחרונה.
קיבלתי את דבריו של אותו קצין.
גם אם הוא אמר לי את זה ב4 וחצי בלילה באמצע שמירת לילה כששנינו לא יודעים מה לעזאזל אנחנו עושים עם ווסטים מלאים ונשקים בהכנס, בשמירה.
בגלל הידיעות הללו, הטפטופים הפסיכולגיים שאנשים שלמדו אומרים לי, אני רוצה ללמוד פסיכולוגיה.
אבל אני מפחד. לגלות עד כמה אני דפוק זה לא מרנין במיוחד.
כי אפילו בנוגע לציניות שלי, שאני אוהב ומאוהב בה כי היא הסוג הבכיר ביותר של השנינות, אך הנחותה ביותר של ההומור, לא ידעתי מה מקורה. ואחרי שהוא שלף את המשפט הזה מפיו הוא אינו יוצא מראשו.
הוא משתלב להפחיד בחיי. ואולי, אולי זו לא הסיבה. ואולי כן. אני לא יודע.
והתוקפנות... המגננה הזו... אני מכיר אותה. כי ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה. ולהיות מוכן ודרוך ולענות להכל זו גם דרך.
ואני אוהב את האישיות שלי. ואני אוהב את הציניות שלי.
אבל יתכן וזה מוגזם במקצת? אולי אני צריך לרסן את עצמי.
במיוחד כאשר אני אמור להיות "ייצוגי".
בתפקידי הקודם לא היו לי חיילים. הייתי קצין משוחרר מעול זה ולכן לא הייתה בעיה עם הגישה שלי, אף על פי שזה סיבך אותי מספר פעמים.
אך פייטן כמוני עם לשוני, תמיד שיחררתי את עצמי מכך.
ובכל זאת...
עם החיילים שלי.
אני לא צריך להציג זאת. אני לא צריך להיות כ"כ משוחרר אתם כמו שאני עכשיו.
החלטתי לא להיות צבוע, לא באתי אליהם באיומים והצגות בשביל להפחיד אותם בהתחלה ורק לאורך הזמן לתת להם להכיר אותי.
אני לא מאמין בדרך הזו.
אני מדבר אליהם בגובה העיניים. אני מדבר אליהם בשפה שלי. ואולי זו טעות.
לא הגישה, אלא שיחרור הלשון.
לזכותיי יאמר, שאותה חיילת חביבה שאני מתכוון לבעוט אותה ממחלקתי הענווה לקורס קצינים,
נכנסה אלי למשרד שבוע לאחר מכן ואמרה לי כדרך אגב ש"אתה ממש אנושי!" בהתלהבות יתרה.
מתברר שכשעשיתי להם שיחת פתיחה והבהרתי להם שלא כדאי להם להתעסק אתי במשמעת ושאני צהוב רצח,
נוצרה מעין תמונה שלא כיוונתי אליה. תמונה אשר בה אני מניאק שמחלק תלונות על כל דבר.
היא, ואחת נוספת,
הבהירו לי מעל כל ספק שאני ממש אחלה של מפקד וכדאי שאני אמשיך כך.
באותה נשימה,
השבוע, בטיול כשעשינו בצפון, היא פלטה שאם היא תצטרך לבחור באיזשהו קצין שיהיה לה למודל, היא תבחר בקל"ג.
לא בי.
וזה איפשהו, פגע בי.
שזה מטופש לחלוטין. גם מהסיבה שאותו היא מכירה כי היא הייתה בגדוד ואני, חדש בתפקיד והיא כמעט ולא מכירה אותי.
וכמובן, מהסיבה המרהיבה שלבחור אין אפילו חייל אחד ולכן הוא נמדד רק על פי רמת המקצועיות שלו.
ואני יודע עד כמה קל זה להצטיין במקצועיות.
אני סיימתי תפקיד בהצטיינות, מוקדם ממה שהייתי אמור, כי לא נמדדתי על פיקודיות מחוסר בפקודים.
ואני לא אמור לקחת את זה אישית, כי אנחנו לא מכירים אחד את השני,
אבל בכל זאת,
אני רוצה להיות אחד שכן מרימים אליו את העיניים ורוצים להיות כמוהו. אני כן רוצה להיות מצטיין.
אני כן רוצה את ההכרה הזו. כמו כל אחד.
ובמקסימום,
אם אמשיך לחוש מרמור מטופש על כך,
אני אתן לה מטבח בשביל ההרגשה הטובה.
הידיעה שאני גאה הגיעה למלחקה שלי ובכך לגדוד. חייל שלי אפילו העיז ובא לשאול אותי את זה. תגידו, ממתי זה משנה משהו?! איפה הרלוונטיות פה?
זה מזיז לי כעובי השערה שזו רכילות עסיסית, אעדיף שהם פשוט לא יתייחסו לכך. או יותר מכך, שישפטו אותי בשל כך.
ולא שמתי לב,
אבל התחלתי את התפקיד במאי ועכשיו כבר יולי.
אפילו לא שמתי לב שסגרתי 21. המג"ד שלי היה צריך להזכיר לי זאת.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Dum Dum Philosophy