מי שמכיר אותי,

יודע שאני לא יודע לרקוד.

ואולי האמת היא שאני לא נותן לעצמי לרקוד מאחר ואני יוצא מנקודת הנחה שאני לא יודע להתנועע לקול צלילים.

רחבת הריקודים היחידה שבה אני מענטז, מתנועע, צוהל ונבלע בה ללא כל זכר למציאות,

היא הצבא.

ככל קצין, צה"ל הוא מוקד מרכזי בחיי. בין אם אני רוצה או לא. בין אם אני בוחר או בין אם אני מתעלם.

הבעיה אתי היא העובדה שמן רגע התעוררותי בבוקר והכניסה אל המדים, אני שוכח כל מציאות אחרת.

לא בכוונה אלא כתוצר לוואי שעדיין לא גיליתי מה הגורם לו.

כשאני בצבא אני מתנתק כמעט לחלוטין מהאזרחות, אפילו קשרי טלפון אני כמעט ולא מקיים. בלי סיבה. פשוט, אני שוכח או משהו כזה.

אני עסוק וגם כשאני לא, אני מוצא מה לעשות כך שלעיתים נדירות אני מוצא את עצמי מתקשר הביתה לראות מה קורה, וגם זה כדי לצאת ידי חובה.

השבוע הייתי בתרגיל. בבסיס הקודם שלי. בסיס האימונים הגדול ביותר.

ועכשיו, הרגשתי את אוזלת היד המוחלטת שלו. את חוסר הסדר וחוסר האיכפתיות המבצבצת. כמעט והתביישתי בו.

בתרגיל התעלתי על עצמי, כרגיל. אני מוערך בתור קצין וזו תחושה טובה. מן הסתם. אבל זה לא משנה כלום.

בין תרגיל אחד לשני מצאתי לעצמי שעה שלא היה לי מה לעשות בה ולכן התקשרתי הביתה. ידעתי שסבי בבית החולים. בטיפול נמרץ כבר שבוע.

עכשיו אפילו קשה לי להמשיך לכתוב.

סבא וסבתא שלי הם האנשים היקרים לי ביותר במשפחה.

ועכשיו מצבו כל כך גרוע ש... אני מניח שהוא ימשיך הלאה.

וסבתי תשאר לבד.

למרות השעה המאוחרת, התחלתי בטלפונים. והסינונים הרגילים של הקצינים רק הרגיזו אותי יותר.

במיוחד זעמתי על עצמי.

כי אמרתי לעצמי שאני חייב בתחילת השבוע לגשת למפקדים שלי ולהודיע להם שהמצב גרוע ויתכן ואני אצטרך ללכת.

אחרי לילה שלם של ריבים בטלפון, עם כל אדם אפשרי,

סידרתי את יציאתי הביתה. בערך.

נסעתי לסבתא.

ישנתי אצלה,

והצטערתי.

על הכל. על כך שלא התקשרתי יותר. על כך שלא אמרתי כלום למפקדים, ופתאום באמצע תרגיל קריטי לחלוטין אני מנחית עליהם משמיים את היעלמותי.

על שנטשתי. כל צד.

ואני מפחד. כי אין לי מושג מה לעשות עם זה.

כאינסטינקט שמעתי שמצבו של סבי גרוע ועזבתי הכל בשביל להגיע הביתה.

לא חשבתי מעבר.

מה אני יכול לעזור?

מה אני יכול להגיד?

במיוחד כשמתחילים לדבר על הנושא.

כשסבתא שלי מתחילה לדבר על מוות.

על כך שסבא שלי צרח שהוא רוצה למות. שיביאו לו סכין. כשהוא עוד היה במעין הכרה. למרות שרוב הזמן הוא מורדם.

שהיא בכתה, שאמי גם.

מעולם לא נפטר לי אף אדם קרוב.

מה לעזאזל אני כבר יודע ויכול להגיד במצבים כאלה?

כי אני באמת מאמין שהשתיקה המביכה שלי, חוסר המילים התלוי באוויר, הכי גרוע.

ואולי בעניין הזה, אמי צדקה שהיא רצתה שלא ארוץ הביתה.

ואולי בעניין הזה, עדיף שאני אהיה בצבא. כתירוץ. רחוק משם, רחוק מלראות אותו מחובר למכונות וחי רק ממכונת הנשמה.

כי אף אחד לא יגיד שבחרתי לא להיות שם, כי הייתי בצבא. כי אני קצין. כי יש לי אחריות.

איזו שטות.

החלל בתוכי מתחיל לחרסם. כמו בהיווצרות מכתש הנחל מתחיל להוציא את כל תוכני וכשהרגע יגיע,

אני אקרוס לתוכי מתוך ריקנות וחוסר אונות.

מוות.