שהם לא נופלים עלי משמיים?

אני רציני.

אני אולי לא איזה פסל של דויד המלך, (אבל אין לי בעיה עם זה כי איכשהו זה גם אומר שמיכלאנג'לו, כפרה עליו, נגע, ליטף ובעיקרון חילל את כל תומתי האלמותית ולכו תדעו מה הוא עשה אתו בלילות כשהוא חש לבד והיה לו קר),

אבל גם לא הצעקה של מונק.

אני חביב,מדי פעם.

אני מצחיק, רוב הזמן,

אני ציני, למעט הפעמים המעטות שאיכשהו לא,

אני חסר טאקט, אבל באלגנטיות מרהיבה,

ואל נא נשכח שאני גם קצין.

סגן, כבר לא נראה צעיר משהו.

אני מהאנשים האלה שאלא אם כן אתה ממש בור שלא מבין אותי, אז פשוט אוהבים אותי.

כולם.

או שפשוט מנענעים את הראש מצד לצד כשמבינים שאין לי תקנה והאופציה לשנות אותי לא קיימת. כמו עם המג"ד שלי. הוא פשוט זורם אתי.

ובאמת שאני משקיע במערכות יחסים.

אז...

מה?

איפה כולם?

אני יודע שיש הומואים בעולם,

אני רואה אותם כל הזמן.

ואם פעם היה אפשר לשמר חיל אחד בשביל ההומואים,

אז פתאום הם בכל מקום.

שלישות, מ"צ, רפואה, מודיעין, ואפילו החיל שלי.

ואם כבר מדברים על החיל שלי אז זה מזכיר לי שהשבוע חייל שלי הזמין אותי לסושי.

שזה חביב ונחמד אבל איפשהו הוא פספס את הפואנטה שאני המפקד שלו (הסקסי משהו, אבל בכל זאת) ולא החברה הכי טובה שלו.

שאני די בטוח זה מה שהוא חושב לעצמו. או לכל הפחות, כך נח לי לחשוב.

כי נגיד אם הוא נדלק עלי, זה לא מלבב משהו. במיוחד לאור העובדה שהוא יותר מדי הומו.

אז תגידו,

יש לכם מישהו להכיר לי?

כי באמת שאחרי חצי שנה אני מתגעגע לכל הרעיון של להיות יחד מחובק עם משהו.

וכשאני אומר זאת בזמנים הללו יש להעריך זאת לאין שיעור,

הרי זה העלאת קורבן אולטימטיבית, חבוק.

החום הזה...

ואם כבר הגעתי לחום שחולף בארצנו,

אני לא יכול שלא לתהות האם היה חכם לפני שנים להחליט על "כור היתוך" ולא נגיד על "הקפאה סבירה".