רחש נשימותיו,
התנועות הכמעט והלא מורגשות של עליית וירידת בית החזה,
רפרוף עפעפיו,
תמו.
חיוכו רפה.
"הוא אמר לי שהוא יבקש מה' שיהיה לי רק טוב, כי אני עשיתי לו רק טוב,
ואז יצאתי מהחדר לבכות במסדרון",
כך סיפרה לי סבתא היום בקול חנוק ועיניים דומעות.
סבי נפטר. ביום שישי בצהרים. בן 90 היה.
אותו אחד שהיה הבריה הכי חשובה לי עלי אדמות, יחדיו עם סבתי.
לא הספקתי לראותו השבוע.
זו לא הייתה הפתעה, הכנתי את עצמי לכך כבר לפני חודשים. אבל זה שונה. שזה גם לא הפתעה מדהימה במיוחד.
הפעם האחרונה שראיתי אותו, הוא עוד לא היה בבית אלא בשיקום. צלול, חד, דעתן, חייכן, מתעניין ודואג.
קיניתי לו ספרייט והוא שתה אותו בשקיקה ובאושר.
רק לאחר מכן התברר לי שאסרו עליו זאת, מבחינה רפואית היה אסור שישתה יותר מדי.
אהבתי אותו. בכל מאודי. אני עדיין אוהב.
אני לא קולט.
אני מדחיק.
ואני מודע לכך.
אני משתמש בהומור שחור למרות שזה לא מצחיק.
אבסורד בעיני שחבריי שואלים אותי לשלומי.
"אתה בסדר?"
מה נראה לכם?
"אני? בטח. אבל סבא שלי קצת לא... אבל אני מניח שהוא לא יכול להתלונן כל כך".
רק אחות סבתי לא שאלה אותי מה שלומי כשהתקשרה, אלא רק ניסתה לנחם.
אני לא רוצה שינסו, אבל אני יודע שזה מעין פורקן שלהם, אף על פי שזה מעיק עלי.
זו הפעם הראשונה שמישהו קרוב אלי נפטר. וכשזה הוא אז אני בכלל לא יודע מה לעשות עם עצמי.
לא רציתי ללכת לסבתי כי פחדתי. כי אני לא יכול לראות אותה בוכה, כי אני אבכה. כי אני לא יודע מה להגיד.
אני לא יכול לנחמה.
למעלה מ60 שנה הם היו יחד ועכשיו אין יחד. אין לה אותו.
אין לי אותו.
אין לי מי שינחה אותי. מי שילמד אותי. מי שיפליא אותי כל פעם מחדש בידע שלו.
מי שייתן לי הרגשה טובה. מי שידאג לי.
עוד לא בכיתי.
אני מפחד לבכות. אני מפחד שלא אוכל להפסיק.
גם עכשיו כשאני מרגיש את המחנק כי אני שובר את מחסום ההדחקה שלי אני לא בוכה.
מחר יהיה קשה.
סבתי לא בוכה לפני אנשים. היא לא חושבת שזה נכון. היא גאוותנית.
אבל היא תבכה.
ואני גם.
במיוחד כשאני אראה אותו בתכריכים מובל לעבר...
אראה אותו אבל לא אזהה. כי זה לא הוא. גוויה בבדים.
לא נפרדתי ממנו. לא עשיתי מספיק.
אני לא רוצה לבכות. אני רוצה להעלים את הכאב הזה.
אני צריך להיות חזק, במיוחד בשביל סבתא שלי.
כי למרות שכולם יהיו שם בשבילה...
יש בנינו קשר מיוחד. לה, לי ולסבי המנוח.
אני מתגעגע אליך סבא.