הזמן זורם סביבנו תמידית.
בין אם הוא זורם בנעימים, בנחלים קטנים אשר נשפכים לבריכות קטנות, ומשם הוא ממשיך הלאה בפכפוך קליל,
ובין אם הוא כלל לא מחלחל לאדמה, אינו נספג בנו, ויורד עלינו במטרים אדירים אשר לעיתים גורמים לשיטפונות אשר הורסים סכרים ומורידים כל מחסום.
מאז שסבי המנוח נפטר לא הייתי רגוע בשום פן בחיי. לא האישיים, לא האזרחיים ולא הצבאיים.
כאות משמיים כל אחד ואחד מהם החליט לבגוד בי ודחוק אותי כמעט לקצה היכולת, על מנת לראות עד כמה מחושל אני.
ביום שני תתקיים אזכרה לסבי. ה-30 הגדול.
וכפי שאמרתי בפוסט האחרון, לאחר שהוא נפטר, לא בכיתי. וזה עדין לא קרה.
הייתי קרוב לכך, אבל זה לא התבצע.
זה הפסיק להטריד אותי.
אני יודע שאני לא אראה אותו יותר. אני יודע שזה עצוב.
אבל בעצם, אני כבר בכיתי עליו חודש לערך לפני שהוא הלך לעולמו. כשהייתי בתרגיל גדודי ושרפתי את כל הגשרים שלי כשיצאתי ממנו לאחר שהתקשרתי לאמי ושאלתי מה מצבו.
באותו הערב יצאתי מהשטחים והעפתי את עצמי לבי"ח.
בעת ההיא כולם היו בטוחים שזהו הסוף וזה נראה על כולם. אפילו סבי היה בטוח בכך ונתן לסבתי ולאמי צוואה בע"פ.
אז בכיתי. אז כאבתי.
אבל מצבו השתפר פלאים וכולנו המשכנו בפליאה בחיינו.
המוות שלו לא היה הפתעה. ובכל זאת, לאחר הכל, למות מדום לב... נראה קצת עלוב. כלומר, כל אחד יכול לקבל אחד כזה.
בצבא, במקביל, לא נתנו לי מנוח. הדרישות ממני רק עלו וגברו ולחצו עלי יותר. הקצין שאמור להיות מעלי פשוט לא נמצא 80% מהזמן ועל כן אני צריך למלא את מקומו.
אין לי את כל התשובות. ויותר נכון להגיד שאני לא רוצה למצוא את כל התשובות. אני לא חושב שזה תפקידי, מהסיבה הפשוטה שזה אינו תפקידי.
אבל זה לא באמת משנה למג"ד או לסמג"ד. אף אחד לא באמת יודע מהי חלוקת העבודה בנינו.
לא עזר גם העובדה שסבתו נפטרה לפתע. כאילו זו מעין קללה לקציני החיל שלי.
ואם כל זה לא הספיק, הייתה אמורה להיות לי ביקורת מטכ"לית שקרעה לי את הצורה בעבודה.
אבל זה נרגע.
המפקד, מתחלף. וכמה שיותר מוקדם, כך ייטב. והביקורת, נדחתה.
בתפנית לא מפתיעה משהו,
אחותי סיפרה לי שאמי ראתה סרט על איזה הומו שאמו דחקה בו להפסיק להיות הומו ולבסוף הוא התאבד.
היא בכתה.
מרגש.
לפני שנים, אולי, זה היה מזיז לי. זה היה נותן לי תחושה שיש תקווה. כעת... לא.
אני יודע שהיא יודעת. אני יודע שאבא שלי יודע. הוא אפילו שאל אותי.
אבל הקשר שלי אתם כל כך רעוע שאני לא רואה צורך לשתף אותם במשהו.
אך כשאבי שאל אותי. אף על פי שהייתי יכול לנצל את ההיזדמנות ולהוציא הכל, חשתי מבוכה. אמרתי שאני רק מתעניין.
מפריע לי שנלחצתי כי זה מצביע על כך שאיכשהו עוד אכפת לי מהם.
איכשהו, זה מצביע על כך שסלחתי להם. איכשהו זה מצביע על כך שאני שוכח את התופת שעברתי בה.
ואני לא מוכן לכך.
אני זוכר...
אני שוכח.
אבל אני לא יכול. אני לא יכול להרשות לעצמי.
אני יודע שכשאני אעזוב את הבית הקשר ינותק. אני לא אשאף לתחזק אותי. כמו עכשיו, שכשאני בצבא, אני לא מדבר אתם. אני לא מרים טלפון. ופרק הזמן שאני בצבא אינו משנה. זה יכול להיות יום, שבוע, שבועיים ואפילו שלושה. גם כשאני חוזר אנו לא ממש יושבים על כוס קפה ומעבירים חוויות מחיינו.
אבל הזמן עושה את שלו והמים הם מקור החיים, מרפאים כל דבר בפכפוכם. אבל אני לא יכול לשכוח. אני לא יכול לסלוח.
הבטחתי לעצמי.
כי אני פגוע מדי. כי אני מצולק מדי. כי הם גרמו לי להצטער על כך שנולדתי. כי הם גרמו לי לנסות ולהתאבד יותר מפעם אחת.
אני רגוע עכשיו.
נינוח אפשר להגיד.
עברתי עוד תקופה נוראית.
והכל ישתפר מעכשיו.
פשוט לנשום ולהמשיך.
לקפוץ לאחת הלגונות ולנסות להנות מהזמן הזה שמקיף אותי ומפכפך סביבי.
אולי אפילו,
להתחיל לצאת עם מישהו.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Dum Dum Philosophy