עמדנו שם כולם.

חלקנו עדין לא מאמינים.

חלקנו מביט דרך מבט האומר שזהו חלק מן החיים, מבט עייף מעיניים עייפות. חלקן אפילו לחות.

ניצבתי שם מאחורי סבתי. מאחורי דודי. מול המצבה.

התפלאתי.

היא מרהיבה.

לא רגילה. אלא מאותן המצבות שכשאתם חולפים על פניהן בבית הקברות אתן נותנים בהן מבט חוזר.

היא לא בצורת מצבה רגילה. היא אינה קבר. היא מרהיבה.

לא חשבתי שאמי ודודי יחליטו דווקא עליה, הרי, זה כל כך שונה מהשאר.

ושוב הספדים.

אך הפעם המבוגרים העלו חיוכים כשנזכרו בדברים שסבי המנוח עשה.

איך הוא תמיד היה הפעיל במשפחה ועשה הכל למען כולם.

גיליתי עד כמה טוב הוא היה, יותר מאשר ידעתי.

גיליתי, לפי בנדוד חרדי- הרב של קהילת האמריקאים ברמת בית שמש, עד כמה צדיק הוא היה.

עמדתי שם והרגשתי לא קשור.

לא דיברו עליו בתור סבי.

דיברו עליו בתור אב, דוד, חבר, רע.

לוחם.

עמדתי שם והתגעגעתי. כי את הסיפורים הללו לא שמעתי.

מלבד האהבה הרבה שלי כלפיו, צצה אצלי הערצה בלתי ניתנת לתפיסה.

אז ראיתי אותה בעיניים אדומות כשהדמעות עומדות לפרוץ החוצה.

את אמי.

את אותה אחת שגרמה לי לכל כך הרבה סבל.

המחשבה שחלפה בראשי הייתה 'ישמרני סנטה, גם מפלצות יכולות לבכות'.

ואז כמעט ואני גם בכיתי.

כי אין יותר את סבי.