ארוחת החג הייתה מוזרה.

אם אפשר לקרוא לה כך.

כשהתיישבנו לשולחן היה בלבול בסידור המקומות.

היה צריך למלא את החלל הריק שפעם תפס סבי המנוח.

בהיעדרו, לא היה מי שינחה את הערב מבחינה דתית. לא היו ברכות. לא הייתה תחושת חג.

התיישבנו, והתחלנו לאכול. אך הפעם מה שהפריד בין המנוות היה רשרוש הכלים המועברים הצידה ולא הברכות וה"אמן".

גם לא היו שירים.

כך יהיו כל החגים הבאים.

הבנתי.

זהו תחילת הסוף.

סבי היה החוליה המקשרת האחרונה ביני לבין דת. ביני לבין החגים, הדבר הזה שמאחד את המשפחה. שמחייב את כולם לשבת תחת קורת גג אחת ולהעביר כמה שעות יחד. כך שבעצם סבי הייתה החוליה המקשרת האחרונה ביני לבין משפחתי.

ואם פעם היו גם ברכות, קדושה כלשהי, שירים וצחוק הפעם כל אלו נעדרו מהשולחן.

נותרו רק הריבים. המתיחות הרבה. המועקה שרובצת על כולנו.

אני לא רוצה להיות נוכח בעוד ארוחה כזו.

וחבל לי בגלל סבתי.

אבל זהו בהחלט תחילת הסוף.

תמיד ידעתי שאנתק את עצמי ממשפחתי ברגע שאוכל, וכרגע אני נמצא שם במצומצם מאחר ואני לא יכול להתנתק פיזית.

סבי קישר אותי אליהם. אל האכפתיות שנמצאת בתוכי.

כי הוא וסבתי היו המשפחה שהיה לי אכפת מהם. אלו שהזיזו לי. אלו שהייתי מוכן למות למענם.

וכעת אין אותו.

ואין את זה.

ואין את החגים.

ואני לא מוצא פואנטה בלבלות במחיצתם, במיוחד בחגים.

במיוחד לאור הזיכרון של מה שהיה פעם.

תמיד אמרתי לעצמי שאחרי שאני אקים לעצמי משפחה, אני אתעקש שאני ובעלי עם הילדים נקיים את החגים כמו שצריך, כדי שהילדים שלי יחוו את הדת.

אבל כעת אני לא יודע. אני לא יודע מה לעשות, אין לי הדרכה ואני לא מבין בכל ה..."דברים" הללו של הדת.

ככל שהזמן חולף אני מבין עד כמה סבי תפס מקום עצום כל כך בעולמי.

ובחסרונו...

אני כמעט ומאבד כל משמעות.