איבדתי את זה.
כבר אין לי רצון או שאיפה עתידית.
אין לי חזון שאני רוצה להגשים.
שום דבר.
הרעיון הכללי של "אושר" אפילו לא נראה קרוב ואני לא מבזבז עליו מזמני.
אני נמצא ביותר מדי תככים וריבים בצבא. בעיות משמעת של חיילים, והדבר הגרוע מכל- חוסר גב ממפקדי.
זה כמעט בלתי נתפס שאין לי שום סמכות על חיילי מאחר וכל צעד שלי מבוטל ע"י נגד כזה או אחר.
זה כבר הפך לאבסורד,
כ"כ אבסורדי שהחלטתי לאחר שלל ההשפלות, הירידות והניתוקים בפרצוף,
להוריד את הכפפות ולהתחיל להיכנס בכל דבר שיהיה עלוב מספיק ע"מ לעמוד בדרכי.
גם אם הוא נגד שלי, רב- נגד שחושב שהוא חסין אש.
וכשאני מתכנן את הצעדים הקריטיים הללו- אני נחסם. כל פעם ע"י מישהו אחר.
פעם אחת זה אחד המפקדים שלי, ופעם אחרת זה הסמג"ד.
התירוץ האחרון של אותו מפקד היה "אתה יודע איך אני אראה שרנ"ג תחת פיקודי ישפט אחרי שאני חודש בפקיד?"
מצחיק ועצוב באותה הנשימה.
האין הוא רואה שאין זה קשור אליו?
זה קשור אלי.
למעמד שלי שכבר נעלם.
כשגוזלים כל סמכות מאדם, אין לך את הרשות לבוא ולבקש ממנו 120%. עכשיו, אפילו את המינימום אני אסרב לעשות,
ושהעתיד שלי יהיה חזק.
הוא כבר לא מעניין אותי, במיוחד מאחר ואני יודע שהתפקיד הבא שלי ינפיק לי משכורת רעב והוא לא יהיה בגדודים כך שאפילו בכך אין על מה לאיים עלי.
האדם המסוכן ביותר הוא אדם אשר כבר אין לו עתיד,
ואני לא רואה שום עתיד.
אירוני שבתפקיד הקודם שלי הייתי מצטיין ואחרי חצי שנה הודיעו לי שלא רוצים לעקב אותי ולכן אני מסיים תפקיד מוקדם.
בתפקיד הנוכחי שלי, אחרי חצי שנה אני רק רוצה לעוף מצה"ל. ציוני ככל שארצה להיות, קשה להגדירה היום.
וכרגע התפקיד הזה רק עושה לי אבל.
אני מסרב.
וסך הכל, כולם יפסידו. גם אני, אבל כבר זה לא משנה.
אני רק קצת מצטער על אותו מפקד. אף על פי שהוא לא מייצג אותי, לא נותן לי גב ולא נוקף אצבע ע"מ לעזור לי...
הוא ילד.
הוא המפקד שלי אבל הוא קטן ממני בגיל, ובידע. הוא יותר זקוק לי מאשר שאני זקוק לו מקצועית.
וזו תהיה מפלתו.
לא מתוך נקמנות אלא מתוך חוסר הירתמות. מחוסר מוטיבציה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Dum Dum Philosophy