צלצול המירס עצר אותי מעבודתי לאחר שבוע ללא שינה.

זה קורה לעיתים תכופות כל כך אמרתי לעצמי כשאני עונה.

השיחה קטעה רצף עבודה של 15 שעות ללא מנוחה.

הלוויה. מחר, בשישי. חישוב מהיר נותן לי את התשובה שאני אסע לשם ישירות מהבסיס. אני בדרום והיא אי שם בצפון.

מכנס את המטה ועובדים על תוכנית יציאה. איך ומה, ומי יסגור את השבת.

לבסוף, ב00:43 אני נע לכיוון החדר שלי, מוקדם, אבל יש לי שמירה ב03:00 ע"מ להקל על החיילים שלי ולאחר מכן נסיעה מפרכת.

ב02:03 אני מתעורר מצלצול נוסף, חייל שלי לא התעורר לשמירה.

אני יוצא מהחדר קצת הפוך ומגלה שישנה הפסקה חשמל.

הולך בצעדים כושלים, בדיגום פגום ונשק מקשקש במסדרון חשוך כשידי לפני, כסומא.

דלת ראשונה, דלת שנייה, דלת שלישית. מיטה ראשונה, מיטה שנייה, מיטה שלישית.

"קום", ואין תגובה.

אני מנער אותו, ומקבל התקפת נהימות ומילים הגיוניות שמסתננות בטעות.

"עייף...מדי...לא...שומר...", ואני צופה בו משחק אותה ילד בן 4. כי זה לא כזה קשה לגלות שהאדם השוכב מולך רק משחק אותה ישן.

קמתי ויצאתי מחדרו.

הסתכלתי בשעון ורצתי החוצה.

חלפתי על פני כל הבסיס והגעתי לעמדת השמירה המרוחקת. החיילת יצאה ממנה רטובה, רצוצה ועייפה, התחילה לצעוק עד שהיא ראתה שזה אני.

"אבל אתה לא אמור להחליף אותי.... חייל לך אמור", ובצעד מלא רחמים הגישה לי את כובע הצמר שלראשה.

העברתי את השמירה בתנועה רציפה בעמדה. בניסיון נואש לברוח מטיפות הגשם שעטפו אותי.

לאורך השמירה יצבתי את קו המחשבה שלי על החייל הזה. הוא חייל רע. על כך המשתמע מכך. הוא מנצל את טוב לבי ואת התחומים האפורים במערכת.

אני לא מתבייש להודות, שאף על פי שיש מעין טאבו על זה, אני שונא אותו. טוב, אני לא. אבל אני לא רוצה שהוא יהיה יותר מדי מרוצה מעצמו. הוא חוצפן.

אבל בעניין השמירה אני לא אקח את האפשרות שאולי הוא צודק.

אני אולי יוצא פלצני אבל אני לא מתכוון לשבור את מערך ההגנה של הגדוד שלי. לעולם אני לא אעלה חייל שלי כשהוא אומר לי שהוא עייף, גם אם הוא משקר.

אני אעלה במקומו. כי לי לא תהיה מנוחה וזה יציק לי.

לקראת סיום השמירה השומרת הבאה הקדימה וגם היא התפלאה שאני בעמדה.

הודתי לה בחיוך שהיא הקדימה, דבר כל כך נדיר בפלוגה שלי שכל אחד רואה רק את עצמו.

ושוב רצתי. ולקצה השני של הבסיס.

ושוב שמירה, הפעם שלי. ובסיומה, לאור הזריחה,

שוב רצתי, אך הפעם למגורים. ארגנתי תיק ועליתי על מדי א'.

חייל אחר שלי, שראה אותי רץ, הכין לי כוס קפה. אותו אני אוהב. הוא אחד החיילים הכי טובים שנתקלתי בהם במהלך שירותי.

העלתי את הפלוגה על האוטובוס ויצאנו משערי הבסיס.

חיילי, כל אחד לביתי, ואני- לצפון. להלוויה.

שם הרגשתי כאשת לוט, כנציב מלח.

בדרך חזרה הביתה עברתי בת"א, בדיזינגוף כדי להביא דבר מה לחבר שעבר לגור באזור.

אז ראיתי אותו לשנייה. עיני נתקלו בו וחטפתי מהלומה ניצחת לאחר אחד השבועות הכי גרועים שהיו לי בצה"ל.

אחרי 10 חודשים שאני לא רואה או שומע ממנו הוא10  מטר ממני.

לא ניגשתי. הכאב שהכיבה שלי יצרה גרם לי להתקפל וברחתי משם.

כשהגעתי הביתה צנחתי למיטה, השבת עוד שנייה וכבר נכנסה.

נרדמתי והתעוררתי רק לפני שעתיים.

חוויתי משהו חדש בשינה האדוקה הזו.

התקשרו אלי ולא זכרתי זאת. וזה, זה מעולם לא קרה. תמיד זכרתי שהתקשרו אלי במהלך השינה.

איבדתי דבר נוסף.

אני מאבד ומאבד ואין שום דבר שממלא את המקום.

אני מתפורר ונשבר לרסיסים והכל עף ברוח.

בסופו של  דבר לא ישאר ממני דבר ואני באמת אהפך למה שהייתי אתמול,

זומבי.