ואני הכי בשוק מזה.
וכן, אני יודע. אני קצין. כבר שנה וחצי. אני אמור להאמין במערכת, אני אמור לייצג את המערכת.
אני מכיר את המערכת.
היא דפוקה.
היא פועלת יותר בכיוון של שמיר שאמר פעם, "הבטחתי, אבל לא הבטחתי לקיים".
מי לעזאזל חשב שמה שאמרו לי לפני שנה באמת יתקיים?
זרמתי עם סגן האלוף שישב מולי והבטיח לי דברים.
חייכתי, הנהנתי, אפילו התלהבתי.
כשבסתר ליבי ידעתי, שיערתי ואפילו ציפיתי, ששום דבר כזה לא יקרה.
ובכן, זה קרה.
וזה לא כ-זה אושר.
לפני שנה וחודש הייתי בראיון אצל הקצין שלי באוגדה. ראיון חתך, או כך לפחות חשבתי.
התברר לי שזה ראיון של סיום תפקיד.
מאחר והצטיינתי בתפקדתי מעל ומעבר- החליטו לאחר חצי שנה שאני אסיים תפקיד מוקדם. לא שנה, אלא 9 חודשים.
מעבר לכך, הבטיח לי הבחור שאני אעשה תפקיד די זוטר מלא עבודה שחורה בגדוד, מפקד מחלקה גדודית,
ולאחר מכן תפקיד שלישי- אהיה קצין חימוש גדודי. התפקיד "העילאי" של החיל שלי. זה שכל קצין וקצין צריך לשאוף אליו ע"מ להתקדם ולהיחשב.
לא שאני רוצה להיות קח"ש.
למה שאני ארצה להיות קח"ש? מה עשיתי רע? אני לא קצין טוב?
למה שאני ארצה בגיל 23 לעשות שבת בבית שבת בגדוד במשך שנה- שנה וחצי. מה, אני לא רוצה חיים?
אבל הסכמתי ויצאתי שמח לבב מהראיון.
ואכן לאחר שלושה חודשים סיימתי את תפקידי הקודם והגעתי למקום שאני נמצא בו כיום,
תפקיד שרגשותיי אליו מעורפלים.
אני אוהב להיות מ"מ. אני מת על החיילים שלי ועל הפלוגה והם עלי.
מצד שני, בפן המקצועי... זה די חרא. גיליתי שאני שונא את החיל שלי. אני שונא את מה שאנחנו אמורים לעשות.
זה שגם לא היה לי קח"ש, או יותר נכון שהוא תמיד לא היה בבסיס, רק טרם לאווירה והפכתי למעין קצין ממורמר.
והמשכתי להצטיין בתור מ"מ, אבל נתתי לצד המקצועי שלי לצנוח מטה.
וזה לא הפריע לי. לא כי לא למדתי בכל מקרה, אלא כי הגעתי למסקנה שאני יכול להרשות לעצמי להיות בינוני. דבר שמעולם לא הרשתי לעצמי.
במיוחד כשלא הייתי מאושר, לא שיש מקום לאושר לתפקיד הקצין. זה סתם ערך מוסף נחמד.
ההחלטה האבסולוטית- אני לא רוצה להיות קח"ש, היא שנתנה את השורה התחתונה לבסוף.
השבוע גיליתי משהו נחמד.
אני שוב מסיים תפקיד מוקדם. שוב בשלושה חודשים.
אני כבר מקדים את המחזור שלי בחצי שנה של תחלופת תפקידים.
ותפקיד שלישי זה כבר לא צחוק. זה תקן סרן. זה קבע. זה תפקיד ארוך יותר. זה תפקיד קח"ש בעיקרון.
והופה- בהצעות התפקידים שלי קיימים שני תפקידי קח"ש. ואחד אפילו של גדוד שריון. הגדוד שלי, של הסדיר.
לשם בחיים אני לא אגיע. אני מכיר את אנשי המקצוע, אני שונא אותם.
התפקיד השני הוא של יומיות. לא רוצה יומיות.
וישנו תפקיד שלישי, שהוא הרע במיעוטו ולכן ביני לבין עצמי החלטתי עליו. סמ"פ סדנא.
הייתי אתמול בראיון אליו. אצל אלוף משנה. הוא אהב אותי, התלהב ודאג לומר זאת. והוסיף שכנראה הוא לא מאייש את התפקיד.
ישבתי שם ובהיתי בו במבט של "אז למה לעזאזל הייתי צריך לשרוף חצי יום בשביל להגיע לפה ולהתראיין...?!"
כשהוא משועשע מבטי הוא אמר שהוא מחפש קצין מבצעים. הוא רוצה אותי.
אני לא. אני רוצה פעילות א'. אני חושב כלכלית. אני חייב לצאת מהבית ובשביל זה אני צריך פעילות א', לא ז'.
הוא ממרום מושבו אמר לי שהוא בדרגתו יכול לאשר לי פעילות ב' במקום ד'.
אושר. מה הוא לא הבין ב"אני רוצה פעילות א'!"...?
אוף חיל מטומטם עם חרא של תפקידים.
ונמאס לי לכתוב "אני אני אני אני"
אני לא המג"ד שלי.
אני צריך קצת "אנחנו"
אבל אין לי שום דבר בכיוון.
אולי כשאעבור תפקיד ויהיה לי זמן.
ישמרכם סנטה פיות קטנות שלי!
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Dum Dum Philosophy