מתישהו במהלך השבוע הזה יצאתי מוקדם הביתה.

כשיצאתי מהבסיס והגעתי לתחנת האוטובוס שבצמת שמתי לב שנוכח שם חייל.

כשהתקרבתי שמתי לב לשיער השטני, העיניים הבהירות והחיוך החצי מתנצל וחצי מובך.

עיני המשיכו לסקור אותו, כיאה בצבא, ובדקתי את דרגותיו. מעין מנהג מגונה שלי.

'קצין רפואה'.

זיהיתי אותו. הדוקטור שקצינת הרפואה החטיבתית הביאה למסדר חולים.

אמרתי לו שלום,

בשל הנימוס.

בכל זאת, תפסתי את מקומו בארוחת הצהרים.

התחילה שיחה.

והיא זרמה. והמשיכה. והאוטובוס הגיע.

הוא התיישב לידי, אף על פי שהיה מקום באוטובוס. והשיחה המשיכה.

ירדנו יחדיו בתחנת הרכבת ועלינו על אותה אחת.

רצנו אליה על מנת לא לפספסה, ושוב הוא התיישב לידי. ושוב דיבר.

אך לקח לו זמן להסדיר את נשמתו.

מוזר. ההתנשפות.

הוא נראה בכושר. ואני כל כך לא.

ולי הדילוגים כלל לא הפריעו.

לא היה אפשר לטעות, הוא בקטע.

לא שזה ברור. כלל לא.

האמת אם לא הייתי מדבר אתו אז הייתי מתלבט ולא הייתה לי בעיה להאמין אם היו אומרים לי שלא.

פשוט היה מעין מאמץ מצידו להמשיך את השיחה.

ואני, טוב,

די שקוף.

הוא הצחיק אותי. המון.

שאלתי אותו לגילו,

ונכנסתי לשוק.

לא הייתי נותן לו 25, אבל הוא רופא כך שלכל הפחות יש לו את ה26.

אבל טעיתי.

הוא בן 31.

בחיים שלי לא ראיתי בחור שנראה כל כך צעיר.

לא העזתי.

וכך, נפרדנו.

כשהוא נותן בי מבט תחינה ומסיים במילים "מקווה לראות אותך שוב".

הרופא הארגנטינאי שעלה רק לפני שנה וחצי ירד מהרכבת ואני נשארתי במושב שלי.

אולי הגיע הזמן לעשות משהו עם הרעיון שלעולם לא אמצא משהו כמו שהיה לי.

אם לא אנסה לא אדע.

וכמובן שעברה שנה. וחודשיים.

הייתי צריך לקחת את המספר שלו.