וביום הראשון,

היו רק הצצות חטופות.

בנינו חצצה קצינה.

הרגשתי לפתע מוזר, כי לא אני זה שנועץ את המבטים אלא זה שהמבטים ננעצים בו.

וביום השני זה המשיך, והפך לנגיעות חטופות.

והוא ניגש. והוא שאל. והוא דיבר.

הוא בירר מה הטעם שלי, שאל אם יש לי חברה.

סבב סביב ולא ניגש לשאול ישירות.

הוא נתן לי פירצות אך אני תמיד הייתי קשה ברמזים.

מעולם לא הבנתי אותם בזמן.

אף פעם לא ניצלתי את האופציה, תמיד המשכתי כמרחף הלאה.

תמיד ניתחתי אח"כ.

תמיד מאוחר מדי.

וביום השלישי,

אני זה שהתעניין.

אני זה שיזם, בכוונה להציע יציאה.

אבל זה לא הגיע לכך, הוא התרחק.

הרמזים נעלמו ובמקומם קמה חומה.

הוא כבר לא ישב מטר ממני אלא קילומטר.

אני מאוכזב.

בעיקר מעצמי.

לא בשל יכולת הפלרטוט הלוקה בחסר, וגם לא ביכולת של הבנת הרמזים וניצול היזדמנויות,

מאוכזב ממראי.

כי זה תמיד מגיע לידי כך.

ואיכשהו,

אחרי השתהות רבה מדי שלא לחצתי על ההדק,

זה אבד.

הוא סקר יותר, ביקר יותר,

ונסוג.