נבלע בספרים.

כאדם אשר נקלע לשיטפון אני נסחף.

יחד עם האדמה תחתי, יחד עם הצמחים, הסלעים. חולפים במהירות על פני הנוף וכמעט ולא שמים אליו לה.

חולפים על פני הזמן ומתייצבים בראש צבאות אל מול צבאות אויב. לפני אלף שנה. ולפני אלפיים. ובימינו.

תחככים ומזימות, אצולה וכמורה, גיבורים ואדם מהשדה.

קתדרלות, טירות, סדנאות, מכוני מדע,

נביאות, מדענים, לוחמים, כמרים, עוברי אורח.

ישראל, מצרים, אנגליה, צרפת, גרמניה.

מלכים, קיסרים, נשיאים, סופרים.

עולמות צבעוניים, ססגוניים, מסוכנים, מרהיבים, שחורים ולבנים.

אתנחתא מלבבת.

אחרי כל השנים, ספרים עדין הם אוצר מרהיב של ידע, תשוקה, אהבה, חשיבה וצוהר ענק לדימיון. לפנטזיה. לגירוי מוחי שאני כה אוהב.

לעומת כל אותם הדמויות והסיפורים,

חיי גורמים לי להסמיק מבושה.

ובכל זאת תמיד כשאני סוגר ספר פי מעוקל בחיוך של ידע נסתר,

עיני משובבות ומבריקות,

נושם נשימה עמוקה וסוגר את הדלת לעולם ההוא.

תמיד אני מרגיש טהור ברגעים מעין אלו,

תמיד ישנה התחושה שאם בזה הרגע מישהו מסתכל עלי,

הוא מקבל את מלוא התפארת שלי, בטבעיות.

אז תסתכל כבר.

ובבקשה לא תהיה אשכנזי.

עד כמה שהחיזורים שלהם נותנים לי תחושה טובה,

אני לא נמשך אליהם.

לבנבנים, עמכם הסליחה