סיימתי לקרוא עכשיו פוסט מרשימת הקבועים שלי. שהיא איננה ממש קבועה מאחר וכבר כמעט והתנתקתי מהמקום הזה.

לא כי אין לי דברים מעניינים בחיים להתלונן עליהם, פשוט... זה צבא.

חזרתי מותש היום הביתה. אני לא יודע למה אבל פשוט באמצע העבודה שמרתי את מה שעבדתי עליו, לקחתי את התיק ונסעתי.

זה לא טוב, אבל אני חייב את זה.

השביזות של המקום, של הקצינים, של הכל. החוסר אכפתיות. זה מדכא.

ושוב אני נסחף לצבא. ושוב אני נעלם מפה.

ואני יודע למה.

אין לי קשר. אין לי משהו שקרוב לזה. אפילו חיפושים אני לא מבצע. אני פשוט... חסר מוטיבציה.

אני עדין מחייך, אני עדין יוצא, אני עדין קורן ומצחיק כשצריך.

אבל אני לא מאושר. אני לא זוכר מתי הייתי מאושר לאחרונה. הייתי שמח לקשר זאת לתקופה שהיה לי בן זוג, רחוקה ככל שהיתה,

אבל גם אז לא הייתי. לכן נפרדנו. מעין היגיון כזה.

יש בי ריקנות, והפוסט שקראתי פשוט פער את מה שכיסה אותה.

עוד שביב תקווה שיצא מהארון. והסיפור, נושק לסיפורי.

וגם הוא לא מסוגל לעמוד מול הוריו ולכן הוא כותב.

הוא לעומתי כתב להם.

אני לעומתו, לא יודע מתי זה יקרה- אם בכלל.

הוא דחה, ודחה, ודחה.

ואני דחיתי, ודחיתי, והפכתי את זה לחוסר רלוונטיות כמעט.

כשהיה לי בן זוג, הייתה פואנטה. עכשיו אין. ואני לא מרגיש בנח. אני לא יודע מתי כן, אם בכלל.

אני מתחיל לחשוב שאני כבר לעולם לא אספר להורי.

הרעיון הכללי הוא פשוט להתנדף עם הזמן ולקוות שישכחו אותי ולא יטרידו אותי.

מעין גחמה מטופשת של חוסר רצון לשתף וליצור מעין תלות.

או לחילופין, פחד טהור. כי אני עדיין חושש. ווזו הסיבה שכשאבי שאל אותי, התחמקתי וברחתי ממנו. ואני לא יודע למה.

יש בי תחושה של אירוניה מהולה בעצב כשאני נזכר בעבר ורואה את ההווה.

פעם אני הובלתי, והיום אני מאחור.

כיום כל האלים מחוץ לארון, ואני לא.

נשארתי באותו מקום, והיום הוא בודד וחשוך.

אני כל כך רוצה להתחיל חיים חדשים במקום אחר.

אני כל כך רוצה להיות כמו אותם אצילים אשר אני קורא עליהם.

אני כל כך רוצה להיות לא אני. וזה, זה לעולם לא ישתנה.