בוהה בצג המחשב ומסנוור קלות. ממצמץ בעיני נוכח ההבדל שבין החושך סביבי ובין ריצודי המרקע מול פני.

יושב מול עריכת פוסט חדש ולא יודע איך להתחיל.

זה לא כי עולמי מסחרר ורב מידע אשר אני לא יודע מאיפה אני אמור להתחיל לכתוב. לא הפעם.

אני חש צורך עז לפרוק את מה שאני מרגיש אך זה מסתכם במשפט. שלא לדבר על מילה.

ואני,  אני לא מסוגל עם משפט. משפט מעולם לא סיפק אותי.

חש עקצוץ מכיוון הכיבה. נזכר שלא אכלתי היום.

אני אפילו לא מחייך. לא מאושר מהארה הזו ולא מתעצב ממנה.

לא אקים את עצמי ואלך לחפש מה לאכול, אני לא חש רעב.

רק עקצוץ. אותו עקצוץ מעצבן שפעם חיפשתי ויחלתי לו.

אני יושב ובוהה.

ולא יודע מאיפה להתחיל ומה לכתוב.

מרגיש חלול. כמו הכיבה שלי. כמו תוך-תוכי.

אני קנקן, ואני מרזה. בסופו של דבר אני מניח שזה יהפוך אותי לקנקן יפה יותר, ואולי אטרקטיבי יותר.

רק שלא הקנקן משנה לי בזמנים אלו, אלא מה שיש בתוכו. ואין בי כלום.

ואולי זו לא הברקה אדירה, ואולי זו לא מחשבה מרנינה, ואולי זו לא הרגשה מלבבת,

אבל אולי אני כן אשאר בודד.

כמו כל בחור שחולם על החתונה שלו- גם אצלי המחסור בחתן משפיע על הכל.

וזה לא משנה כמה מחמאות הוא נותן,

וזה לא משנה שהנשיקות אתו הן הדבר הכי רך וטהור שיש,

וזה לא משנה שלהתעורר בבוקר ולצפות בו פותח בדיוק גם את עיניו זה הדבר הכי מתוק שיש,

וזה לא משנה שחומו עובר אלי בחיבוקיו.

זה לא משנה אם זה לא נמשך.

זה לא משנה כי זה לא אמיתי.

ובעצם, זה כן משנה. בעיקר לי.

בעיקר כי אני דפוק ששוגה בהזיות ועם כל בחור שיש אתו דייט מוצלח אני צופה את החתונה ואת העתיד אתו.

זה משנה כי זה לא קורה.

זה משנה כי אני מתחיל להתחסן.

זה משנה כי אני לא רוצה לאבד את הרגש הזה שלי.

זה משנה כי אני מפחד שבוקר אחד אקום ואגלה שאני בעצם חוסר אכפתיות מהלכת.

זה משנה כי יכול לקרות לי הדבר הנוראי ביותר בעיני וזה לקום לאחר שקיימתי סקס ולא התניית אהבה בגלל אהבה אלא סתם סיפוק רגעי של גחמה  מפגרת.

זה משנה כי זה יחסל את החיפוש הזה שלי אחר אהבה.

זה משנה כי זה יחסל אותי.

ורק רציתי בחור.

אחד קיטשי כמוני. אחד אכפתי כמוני. אחד שיתחבר אלי ויבין אותי.

וזהו. כי את השאר נפתור.

רק את אותו אחד רציני.