נונשלנטיות מעצבנת.

הגישה שהכי מרתיחה, גורמת לאי יציבות ומתסכלת אותי.

הוא מקסים. ומתוסבך. אפילו יותר ממני.

והוא החמיא לי, המון. והתכוון לכך. ובעיניו, אני כלל לא מתוסבך.

אני פשוט סטאטוס מהלך, אני "קצין".

יצאנו.

והעברנו שני לילות יחד.

חשבתי שמתחיל משהו, אבל לא.

לא בעיניו, מתברר.

הוא אטרקטיבי.

הוא נחשק על בריות אחרות.

הוא לא רודף אחרי, הוא לא מתאמץ.

לא מהלילה האחרון שהעברנו לפחות.

וזה מעציב אותי.

כי ראיתי בו משהו שאני לא מוצא באחרים.

אני מוצא את עצמי יושב בחדר חשוך בשבת לפנות בוקר כשאני לא מצליח להירדם ואני רק הופך בראשי מה עשיתי לא נכון.

ולא עשיתי שום דבר.

זה הוא.

וחבל.

אני לא אדוכא מזה לאורך זמן, פשוט בתקופה הקרובה בכל פעם שאזכר ברעיון של זוגיות אחוש בעצב.

הבדידות הלא זרה הזו גורמת לי לחשוב שלעולם אשאר לבד.

אני מזדקן.

ככל שהזמן חולף אני רק מתקרב לצאת מהמשחק.

אני לא רוצה לצאת מפסיד בסופו.