אין לי כוח.

ובטח שלא לבזבז את זמני וכספי על משהו שלא קורה.

ולא קרה.

ולא יקרה.

כי אני כבר לא רוצה אותו.

מדהים עד כמה אני מוכן ללכת רחוק רק בשביל האופציה של אולי יקרה משהו.

אבל ככל שאנו נפגשים יותר, כך אני מבין שאין שום עתיד.

יש כל כך הרבה דברים בו שלא מוצאים חן בעיני,

וכל כך הרבה דברים שלא מוצאים חן בעיניו.

הכי מרגיז זו החוסר החלטיות שלו.

אני לא מבין למה אני ממשיך להתאמץ.

אני רוצה לצאת, להשתגע, לחיות.

ואתו אני מרגיש כ"החמניות" של ואן גוך. אך ללא שלב ההתפחות אלא רק בשלב הקמילה.

אני רוצה לצאת עם מישהו.

שגם ירצה לצאת אתי,

נמאס לי להיות הרודף.

לעזאזל, תמיד בנים היו שווי זכויות,

אז למה אני לא מוצא אחד ששווה כמוני ויכול להראות גם רצון ורצינות אתי?